חדשות אחרונות

הבטחון בפרדס חנה עד קום המדינה

שמירה על המושבה נקבעה מיד עם היווסדה. צריך היה לשמור על הרכוש מפני גניבה, ובזמנים של מתיחות – גם על בטחון הנפש. אנו מציינים בגאווה שגם בזמנים הקשים, הסעיף התקציבי העיקרי היה החינוך, ורק אחריו סעיף הבטחון. בדרך כלל היה שומר אחד בשכר, ואליו הצטרף לפי תור אחד המתישבים, כך שכל מתישב הצטרף לשומר אחת לשבועיים-שלושה.
המתיישבים חויבו לשלם, כל אחד,  10 לא"י לרכישת רובה. זהו סכום עצום. לשם השוואה: הוצאה משפחתית לחודש היתה בערך 5 לא"י. הרובים נרכשו על-ידי "ההגנה", והוחזקו ב"סליק" שרק בודדים ידעו את מקומו. האימונים נעשו בשעות הלילה, באחת הרפתות שחלונותיה הואפלו על-ידי שקים. לעתים היו יוצאים לאימונים בזריקת רימונים (מתים) באחת החורשות.
מתישבי פרדס חנה הראשונים היו פועלי פיק"א, שנכנסו לבתיהם במרץ 1929. עם פרוץ מאורעות תרצ"ו, בקיץ אותה שנה, פונו המשפחות לבנימינה למשך שלושה שבועות, מחשש לחייהן. אחרי המאורעות חלקו השלטונות האנגלים נשק להגנת המושבות: רובה צייד גרינרים, שהוחזקו בארגז מתכת נעול בוועד המושבה, וועדת השמירה חילקה אותם לשומרי הלילה כשהתייצבו למשמרת.

הקשר עם ערביי הסביבה ו"פרשת בדרק"

שכניה הקרובים של פרדס חנה היו בני שבט ערב טורקמן. ככלל, יחסי היהודים והטורקמנים היו מורכבים ממערכות של עימות וממערכות של יחסי שכנים. העימותים היו בעיקר על רקע הצורך במציאת מרעה, ושם נפגשו עם שומרי השדות היהודים. יכולתם של השומרים לדבר ערבית, להכיר את התרבות והמנהגים המקומיים, להכיר את המשפחות ואת המנהיגות המקומית ולסייע אצל השלטון הבריטי, הפכה אותם לחלק מן הסביבה הטורקמנית ויצרה קירבה אישית. למעשה הם שימשו כנציגי היישוב היהודי אצל הטורקמנים. עם זאת, החיכוכים גרמו לעתים לאלימות ואף לשפיכות דמים. (מתוך ויקיפדיה: "הטורקמנים בארץ ישראל")

כך אירע גם בפרדס חנה, בדצמבר 1932. יוסף בדרק, שהיה השומר בפרדסי המושבה, הוזעק על-ידי האיכר ארמן כדי לסלק קבוצת רועים ועדריהם שעלו על שדות בפרדס חנה. פרצה תיגרה, שבמהלכה נהרג אחד הרועים מכדור רובהו של השומר. משטרת כרכור הבריטית התערבה, ומנעה שפיכות דמים כגאולת דם. בדרק וארמן הועמדו למשפט, שבו הגיעו השופטים למסקנה שהכדור שהרג את איברהים נפלט בשוגג מרובהו של בדרק, וכי בדרק לא ירה באופן מכוון. ארמן האכר זוכה, ובדרק נמצא אשם ונשפט ל-8 חודשי מאסר.
במהלך תקופת מאסרו של בדרק נערך מו"מ לכריתת ברית שלום. הוחלט לשלם 250 לא"י כפיצוי ולערוך טקס סולחה. אירוע הפיוס, ה"סולחה", נערך ברוב עם עוד לפני שהסתיים המשפט. פורסם בהרחבה בעיתונות בארץ.

גפיר - מרדכי (מקס) רוזנתלר שנות ה- 30 המאוחרות

גפיר – מרדכי (מקס) רוזנתלר שנות ה- 30 המאוחרות

תקופת "המאורעות" (1936-1939)
ב- 1936 החלה תקופת המאורעות, וכדרך להגן על הישובים היהודים מפני פגיעת הערבים גייסה המשטרה הבריטית שוטרים יהודים להגנה על מפעלים שונים ועל דרכי התחבורה מפני התנכלויות של כנופיות הערבים. גויסו בתחילה 600 נוטרים, 19 מהם מתושבי פרדס חנה. שכרם של הנוטרים שולם בחלקו על-ידי ממשלת המנדט, ובחלקו על-ידי מוסדות הישוב. היו להם מדים מיוחדים, והם היו כוח עזר למשטרה הבריטית. ארגון "ההגנה" ניצל את הכוחות ואת נשקם לפעילויותיו השונות בהגנה ובהתיישבות. בכל הישובים בהם הוקמו חוליות נוטרים הוקמה תחנת נוטרים. הנשק של הישוב אוחסן בתחנות אלה, והן כונו: נוקטה. עם התגברות המאורעות הקימו הבריטים "חיל נוטרים" ארצי, והסוכנות היהודית גייסה שוטרים, הפעילה קורסים לאימונם וקישרה את גופי הנוטרות עם פיקוד "ההגנה". ב-1938 הוקמה "משטרת היישובים העבריים", היחידה הגדולה ביותר של הנוטרות, שכללה גם את "המשמר הנע", שביצע סיורים ממונעים. בשנת 1937 רכשה פרדס חנה מכונית משא קטנה, "טנדר", ששימש את אנשי המשמר הנע במושבה.

חוץ מהנוטרים היו גם "שוטרים מוספים". אלה נשבעו אמונים להוד מלכותו ג'ורג' הששי ואומנו בנשק צבאי. הם חבשו כומתה חומה, לא קיבלו שכר, אך היו זכאים לנשק צבאי מתחנת הנוטרים בצאתם לשמירה.
מספר גדעון חזנוב: "כיון שמספר השוטרים המוספים היה מוגבל, היו אלה שלא קיבלו את התואר שוטר מוסף יוצאים לשמירה בשם מושאל. התעודות של השוטרים המוספים נשמרו בתחנת הנוטרים, ומי שבא לשמירה ולא היתה לו תעודה, היו מתאימים לו לפי הפרצוף מישהו דומה והיה עליו לזכור את השם הרשום בתעודה במקרה שתהיה ביקורת של המשטרה".
בפרדס חנה היו שתי תחנות משטרת הישובים: בבית משפ' מכניק, ובבית משפ' ויסטינסקי. יחידות נוטרים עסקו באבטחת הרכבת, נמל חיפה, גדר הצפון, שדה התעופה ומפעלים כמו חברת החשמל ומפעל האשלג. נוטרים היוו גם חלק מפלוגות הלילה המיוחדות של וינגייט. בוצעו גיוסים מיוחדים של נוטרים גם למשימות של שיטור וחקירה במשטרה הבריטית. (המידע הכללי מתוך ויקיפדיה: "נוטרות")

בפרוץ המאורעות הגדילה פרדס חנה את תקציב השמירה כך ששולם שכר לשני שומרים. בזמן זה המתח היה בשיאו, וכל תושב היה לן בביתו שני לילות, ובלילה השלישי – בעמדת שמירה. נבנו עמדות מבטון עם חרכים לתצפית וירי, מכוסות בקרשים וטול. בתוך העמדה היו שקים מלאים קש, עליהם אפשר היה לשכב ולנמנם, כך שאחד מתוך שלושה האנשים שאיישו את העמדה ישן בעוד שני חבריו עמדו על המשמר. גם על הפרדסים היתה שמירה מפני עדרים ומפני גניבות, ועל השומר, שהיה רכוב על סוס, הוטל לפקח גם על בריכות המים בפרדסים ולסגור אותן כשהתמלאו במשך הלילה.

מספר גדעון חזנוב: "ב- 1936 היו מקרים של עקירת עצים ע"י הערבים בסביבה, וכדי למנוע מקרים כאלה היו יוצאים נוטרים… לשמירה ומארבים בשטח הפרדסים. אחרי שהמצב שקט קצת היו השומרים הללו נרדמים לפעמים בשעת מארב, וכדי שלא ימשיכו בשינה עד לאחר זריחת החמה, היו לוקחים אתם שעון מעורר בתוך קופסה. הדבר נגלה לילה אחד כשהחזירו את הנשק לתחנת הנוטרים, פתאום נשמע צלצול. התורן נגש לטלפון, אבל הצלצול נמשך, ואז נגלה הסוד. השעון המעורר התחיל לצלצל מתוך הקופסה כיון ששכחו לסגור את המנגנון."  ובהמשך: ב"שנת 1939 כשהתברר שמלחמה קרובה לבוא, ערכו אימונים מוגברים לשוטרים המוספים, שכללו קליעה למטרה, זריקת רימונים ורימונים אנטי טנקים. התאספנו עם מפקדינו הנוטרים, והמפקד העליון של מחוז חיפה מיסטר דריקפורד, קצין אנגלי שהרבה בשתית בירה וכרסו כחביונת. במהלך האימונים ביקש אחד הבחורים שלנו ממפקדו לפטור אותו מזריקת רימון, והבקשה נמסרה למיסטר דריקפורד. אחרי שגמרו את המטווח וזריקת הרימונים קם דריקפורד ושאל: 'איפה הבחור שאינו רוצה לזרוק רימון?' זה ניגש בפיק ברכים ודריקפורד לקח את הרימון האנטי טנקי, סטיק, זאת אומרת דביק (היה מרוח בחומר שעליו להדביק את הרימון לטנק המותקף), הסביר איך לזרוק אותו, ויחד עם הבחור העיף אותו למרחק."(מתוך: זכרונות מפי ותיקי פרדס-חנה, לרגל יום השנה לפטירתו של יעקב רודה ז"ל, עמ' 4, 20).

תקופת מלחמת העולם השניה
במושבה היו משפחות רבות של מגוייסים לצבא הבריטי, נוסף על הנוטרים שמספרים הלך וגדל עם השנים.
בפרדס חנה הוקמו שני מחנות בריטיים, על אדמות שהופקעו לצורך זה מחקלאי פרדס חנה: ב-1940 הוקם מחנה 80 (כיום: בצומת חנה על כביש 65, הכניסה הדרום-מזרחית לפרדס חנה) וב-1942 הוקם מחנה 87 (כיום: כביש 652, היציאה הצפונית מהמושבה. לאחר עזיבת הבריטים והקמת המדינה הוחזרו חלק מן האדמות לאכרים, ועל רוב השטח הוקם בית עולים. לאחר פינוי בית העולים הוחזרו חלק מהאדמות המופקעות לבעליהן, ועל יתרת השטח הוקם שהם מרכז גריאטרי.) המחנות הקלו על פרנסתם של תושבי פרדס חנה והיוו גורם חשוב בשגשוגה הכלכלי בשנות ה- 40, שכן חקלאי המושבה סיפקו למחנות סחורה למזון, תושבים הועסקו בתפקידים שונים במחנות, והקצינים הבריטים נהגו לבלות בבתי הקפה המקומיים.
בתום המלחמה, בשנת 1946, פנו 35 חיילים משוחררים למועצת פרדס חנה בבקשת עזרה לקבל מחברת פיק"א שיכון או התיישבות חקלאית ועזרה רפואית.
המוכתר: נציג המושבה המקשר עם השלטון הבריטי. אחת לשנה היה ממונה ע"י ועד המושבה.

מחתרות
מ-1947 שימש בית פיק"א (כיום: בית האכר, בככר המושבה של פרדס חנה) כמשרד למפקדת "ההגנה" באזור.
באפריל 1947 שדד האצ"ל נשק ממחנה 80. במתקפה זו נהרגו 5 חיילים בריטים. התוקפים הגיעו למחנה  לבושים מדי צבא בריטי וחמושים, במכונית צבאית משוריינת.
ב-1949 נערך במושבה מצעד יום "ההגנה" שצעד מרחוב 800 (כיום: דרך הנדיב) לבית עולים (כיום: איזור המרכז המסחרי "ביג"), משם דרך רחוב 500 (הדקלים) לכיכר ההצדעה במרכז המושבה. ומשם עד לחורשת האקליפטוסים שמול האמפיתאטרון.

הסליקים (מחבואי הנשק)

הסליקים היו  בחדר תת קרקעי בבית הכנסת, במגרש ויצ"ו קרוב לחצר של מכניק. חצר בית יענקלביץ', בגבול חצרות קליגר דיאמנט, בית ד"ר וייל, בית יעקובזון, במטעי פרי הדר, באר בפרדס רוזנטל, בית בלום, מגרש ספורט בבי"ס אלונים, מתחת המחסן שבנה בן יעקב, ובבית הספר החקלאי ב"בית המנהל". על הסליק בבית הכנסת של פרדס חנה מספר אבישי, מנהל בית הכנסת: הסליק הזה שימש גם את אנשי "ההגנה" וגם את אנשי "האצ"ל", אבל הם לא ידעו זה על זה. היה מי שדאג לכך שהשימוש בסליק יהיה כך שהם לא נפגשו מעולם. אמת או אגדה אורבנית? שמועה אחרת אומרת שבבית הספר החקלאי היה יותר מסליק אחד.

לוחמי האצ"ל תקפו רכבת צבא בריטית אשר הובילה נשק ותחמושת. התקיפה התקיימה באיזור תחנת הרכבת קיסריה-פרדס חנה של היום, ופיצוצים עזים נשמעו בכל רחבי המושבה. בקרב נהרגו שלושה לוחמי אצ"ל. מידע זה מבוסס על זכרונות של בני המושבה. עד כה לא אותר תיעוד לזכרון זה בעיתונות הארצית של התקופה או באתר האינטרנט של האצ"ל.