חדשות אחרונות

זכרונות אליעזר בורכרד

"אחותי הגיעה לירושלים לפני והיתה שם עד יום מותה. אחותי הגדולה נהרגה בגרמניה. היא לא עלתה ארצי כי אחרי ליל הבדולח היה קשה להשיג סרטיפיקטים. חלק מהמשפחה ניצל על ידי כך שהוצגנו כציונים ותיקים, אחד מהמשפחה שר וסבא ל-5 נכדים. ארצה עלינו מגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה. בגרמניה באותה תקופה היה רעב גדול, ואילו כאן בארץ האוכל היה טוב מאד. מאד התפעלתי מקערת הלחם הלבן שעמדה על השולחן, כי בגרמניה שנים לא ראינו לחם לבן.
בתחילת שהותי בארץ הייתי בתל אביב ואכלתי במסעדת הפועלים. ליד המסעדה, בפינה, עמד שוטר לכוון את הגמלים והאוטובוסים הפרימיטיבים שחיכו עד שהתמלאו. הייתי אחד ממנהלי התחבורה בקו פתח תקוה-תל אביב. היו עגלות שנסעו למושבות. מתל אביב לפתח תקוה נסעו כשעתיים. היו שתי דרכים: דרך החולות במקום של הכביש כיום, בדרך זו נסעו בחורף; בקיץ נסעו דרך שבע תחנות לאורך הירקון.
במלה "יקה" לא כל כך השתמשנו. אומרים שההבדל יהודי לערבי הוא שהיהודי הולך בבגד ארוך "יקה".
השתייכתי לקבוצה שהיתה בעין גנים, למרות שהייתי אינדיבידואלי[1] התקשיתי להתרגל לחיים בקבוצה שבה כל הרכוש הוא של הכלל – של הקבוצה. בקיבוץ עבדתי במשך שנה. חברי הלכו ל"בית זרע", כי במקום לא היתה אדמה לשני הקיבוצים. היה כפר ערבי "יפיע" ליד נצרת. רצינו לרכוש שם אדמה אבל זה לא בוצע ונשארנו ללא אדמה. אמנם היינו מעטים, ישבנו שלוש שנים ללא אדמה, אז ברוך נולד. אחר כך באו מדגניה ואמרו שרוצים לעשות סידור חדש במשק. עמק הירדני רוצים עוד קיבוץ. את האדמות שלנו חילקו אחרת ביננו: הוקמה "כנרת", דגניה א' ו-ב'. בשנת 1927 עברנו לבית עמק הירדן. ישבנו ב"אום ג'וני" (דגניה). בחורשות סיקלנו את האבנים ואחר כך עברנו לנקודה החדשה – בית זרע. את אשתי הכרתי בשנת 1921 בחוות ההכשרה בחו"ל. לארץ עליתי בשנת 1922, ובשנת 1935[2] התהדקו הקשרים ביננו. את החתונה ערכנו ברחבה שלפני בית הכנסת הגדול בפתח תקוה. לקראת החתונה קניתי לי כובע קסקט חדש. משנת 1925 עד 1926 היינו במזרע. להתחתן נסענו כידוע לפתח תקוה כי היו לנו ידידים ומכרים. תעודת הנישואין היתה כתובּה ממשלתית. אחד העדים היה אדם בשם ברקאי. כעבור שנה וחצי נולד ברוך בצריף בעין חרוד. זה היה אז בית החולים של העמק, ליד מעין חרוד. היו שם שלושה רופאים, הליכה היתה בלילה לאור מנורת חשמל.
בבית זרע היינו כ- 7-8 שנים. את המקום עזבנו בשנת 1929. עזבתי כי הייתי אינדיבידואליסט, וקיבלתי 10 לירות. היה לנו מעט כסף וחשבנו לרכוש אדמה לנטיעת פרדס באיזור השרון. אשתי ואחותי מירושלים השפיעו עלי לרכוש אדמה מפיק"א. פיק"א דרשה "פרוטקציה", "המלצה" – אחת מהארץ ואחת מחו"ל, ולא קיבלו כל אחד. קיבלתי המלצה מהרב הראשי של פרנקפורט והמלצה מירושלים. בשנת 1930 באנו לפיק"א תשעה אנשים, ביניהם קורט שפיגל ואני, פלקס, ברוזה ועוד. באנו למשרד בחיפה, שם יש ויקטור כהן. היתה לי ירושה מסבא וכך היו לי 500 לירות לשלם לפיק"א. בסתיו בשנת 1930 עדיין לא התישבנו בפרדס-חנה במשקנו. שכרנו חדר ללא מים, ואשתי חשבה שזה ארמון.
בפרדס-חנה הכרתי את סלו בן-יעקב, יוחנן אלטברג שהכרתי עוד ממחנה ההכשרה, גם את האח הגדול של לרנר הכרתי. לפרדס-חנה הגענו כי בכסף שהיה לנו קבלנו תנאי התיישבות טובים ביותר, והמקום מצא חן בעינינו. לפרדס-חנה הגעתי לבד בחודש מרץ 1930 בלי אשתי, שנשארה עם ברוך בחדר אחד בקיבוץ עין גנים. מיד התחלתי לנטוע את הפרדס, ובשבתות נסעתי למשפחתי לעין גנים.
עבדתי כשכיר ושכרי היה 20-25 גרוש ליום.
כשבאתי עם ברוך לפרדס-חנה התלהבתי מהתנאים הטובים יחסית. ברוך, שהיה אז בן 3, לא ידע מאיפה לצאת ולהכנס מרוב חלונות ודלתות. השירותים היו בחוץ – זה היה בור וסביבו מבנה מקרשים. אליעזר גר אצל ברלוביץ עד שהבית היה מוכן בחודש מאי. אצל מושצ'ינסקי אכלתי.
את הפרדס לא נטעתי לבד הופמן סידר לי פועלים צעירים לעזרה. אליוביץ המדריך לפרדס, הוא הדריך אותי. במושבה היו גם פועלים שכירים. בנוסף להכשרת הרוסים אשתי עבדה בכל עבודה – במשק בית, טיפול בילדים, בעבודות דפוס, פתחתי בקיץ פנסיון לילדים, ובנוסף היה משק עזים. היא קטפה ירק וחלבה והביאה את החלב למחלבה. בסיכום – אשה 100%. בזמן המלחמה גדלנו כל מיני גידולים: בטנים, תפוחי אדמה, תפוחים, וגם בזה אשתי עזרה לי הרבה.
עבדתי בעבודות חוץ אצל פיק"א.
בתקופת המלחמה היתה דרישה להרבה תפוחי אדמה שרססו אותם במרק בורדו. קניתי סוס עם מרסס גב, חמור היה לי קודם עם זקים. בחלק אחד של השקים היה המרסס, ובשני – החמור, והלכתי משטח לשטח לרסס. עבדתי גם עם יבלות.
בתקופת המלחמה הקיום היה קשה, והיה צורך להצטמצם בהוצאות, אז חשבנו שגידול עיזים מאד רנטבילי. בבית יהיו חלב וגבינה, העזים מסתפקים במעט אוכל ובשאריות. נסענו לצבא ובאנו במגע עם איגוד מגדלי הצאן, שהיה בתיק הארכון החקלאים. פניתי לדר' עמרם חזנוב, והוא טען שלא בא בחשבון לגדל עיזים כי הם יאכלו את הפרדסים. ואז פניתי לבֶּקֶר מארגון מגדלי הצאן והוא הגיש לי עזרה בנושא גידול העיזים.
הרבה חברים במושבה קיבלו את הצעתי בקשר לגידול עיזים והתארגנו, הזמנות 7 עזים שהובאו מדמשק על-ידי דר' הירש, ואחר כך נסעו שוב להוציא עזים מדמשק. לאחר זמן נוספו לנו עזים ע"י ריבוי עצמי. התיש היה אצל אדון משה שכטר. בד בבד יצרנו את ארגון מגדלי העזים במושבה, וכמעט בכל בית היתה עז או יותר. ארגון מגדלי העזים דאג לכל: לבעל התיש שילמו עבור ההרבעה של העזים. את העזים החזיקו במשך שנים רבות. מהגדיים היה בשר והיו גם חלב וגבינות. העבודה עם העזים היתה לנקות אותן, להאכיל ולשמור שהעז לא תצא מחוץ לגדר.
בשטח שבמרכז המושבה לא היו מבנים, ושם נהגו לרעות את העזים. לָרוב הילדים היו צריכים להוציא את העזים למרעה.
בשנת 1940, כשדבורה בתנו הצעירה נולדה, הילדים רצו מאד לטייל איתה ואנחנו התנינו זאת בכך שקודם יצאו עם העזים למרעה. פעם דבורה הלבישה את הגדיים ממש כמו בזבות. היה מחסן מיוחד לגדיים, והם הציצו בסקרנות החוצה דרך החלון. את העזים חלבנו פעמים ביותר. הפסקנו עם גידול העזים, כל הילדים גדלו ועזבו את הבית, וחלב קנו בבקבוקים, ואנחנו כבר לא היינו כל כך צעירים. את הגבינות שלי מאד אהבו והרבו לקנות אותן. גם פרות היו לנו זמן קצר, אבל ללא הצלחה. היה לנו "ספר עזים", זה ספר על התנהגותה של כל עז ועז (מוצאה, שמה, כמה גדיים המליטה, מתי נולדה).
החינוך שקיבלתי כלל לימודי קודש ולימודי חול. הורי רצו שאהיה סוחר. אבי היה רופא ולא רצה שגם אני אהיה רופא. אבי היה מעורב בחיי הקהילה היהודית. משפחת אמי מדורי דורות חיו בהמבורג. לאבי היתה קליניקה פרטית בבית. סיימתי את בית הספר למסחר והייתי במשך שנתיים מתלמד בסחר בסיטונאות לברזלים, ולאט לאט הפכתי לסוחר גדול. בגיל 17 גויסתי לצבא הגרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה, ושרתתי בצבא במשך שנתיים. באותה תקופה הפכתי לציוני. סבי נטה לציונות. בשנת 1909 נערך קונגרס ציוני בהמבורג. סבי, אבי ואמי, שהיה הנשיא של הקהילה החרדית ורופא, היה אדוק מאד אבל גם מאד פתוח, לא יכול להבין את הריחוק מהיהדות של צעירי התנועה הציונית, ורק הקהילה החרדית הסכימה לקבל את פני האסיפה החגיגית של התנועה הציונית. סבי במעמד זה נאם נאום נלהב מאד, בו הכריז שנלך ביחד כמו שהרצל הגדול אמר – חזרה ליהדות קודמת, חזרה לארץ היהודים, למדינת יהודים. הייתי בצבא בשנים 1918-1919, קראתי חוברות בנושא היהודים שצריכים לחזור לעבודה יצרנית (פרודוקטיבית) ולא להיות רק רופאים וסוחרים. זה השפיע עלי, והחלטתי לפנות לחקלאות ולא לרפואה.
בשנת 1917 היתה הצהרת בלפור, אבל שמענו על כך רק בשנת 1918, כי גרמניה היתה בצד השני של החזית. התלהבנו מאד מהצהרת בלפור, והחלטנו לעלות לארץ ישראל. בבית התנגדו ונסו לשכנע אותי לוותר על רעיון העליה, אבל שום דבר לא השפיע עלי. בברלין היה מרכז החלוץ של התנועה הציונית, שהפנה את החלוצים למקומות הכשרה, לשם הלכתי גם אני. במרכז גרמניה היתה חוה גדולה לגידול סלק סוכר, שהיתה שייכת ליהודי אדוק מאד שרצה לחנך יהודים לחקלאות. למקום קראו "הַילבֶּרשְטָאט". בחווה זו הייתי עם דנובסקי, כגן ובנו הרנס. היינו כ- 30 בנים מארבע כנפות הארץ: מגרמניה, ממזרח אירופה, דתיים וחילונים, ציונים ולא ציונים. שם עבדתי בכל עבודה חקלאית: עדור, גירוף וכו'. בחורף נסענו לברלין לשמוע באוניברסיטה הרצאות על חקלאות, ולמדנו קצת עברית. מנהל בית הספר בעברית היה השופט העליון הראשון בארץ ישראל, זמורה. הייתי בקורס גבוה כי יכולתי לקרוא עתון עברי, רק לדבר לא ידעתי. באביב עברתי לבית אכרים בדרום גרמניה בחבל בווריה – גם למקום זה הופניתי דרך "החלוץ". בקיץ עבדתי, ובחורף הייתי בבית ספר חלקי לבני אכרים שהקורס בו היה דו-שנתי לאחר מכן בקיץ הלכתי לחוות ההכשרה, ושם הכרתי את בחירת לבי. באותו זמן הייתי בן 21. בקיץ הלכתי לחווה ליד היילדנברג, ולאחר מכן עלינו ארצה בשנת 1921 באניה מטְרִיאֶסֱט (איטליה) לאלכסנדריה, ומשם נסעתי ליפו באניות חופים במשך שלושה ימים. יפו דמתה לאלכסנדריה: רעש וצפיפות. משם הלכתי לתל אביב ופתח תקוה."

שמור בבית הראשונים, בקלסר 397. לא רשום שנת הראיון ופרטים אחרים על הראיון.

[1] רווק – בית ראשונים
[2] הכוונה כנראה לשנת 1925. אולי טעות כתיב של שכתוב הראיון