קובלנוב דב וחנה

סיפור המשפחה

דב קובלנוב נולד בעיירה טטרסק (Tatarsk) בפלך מוהילוב כיום בבלורוס, למשפחה בת 7 ילדים. הוא גדל בבית חרדי ולמד בחדר עד שהתקבל לגמנסיה, אותה סיים בהצטיינות ובהמשך התקבל לאקדמיה במוסקבה ולמד הנדסה חקלאית בדגש על ניקוז הקרקע. אחרי לימודיו שרת זמן מה בצבא בדרגת קצין זוטר ושם פגש את יוסף טרומפלדור שהיה ידידו. כשעלה ארצה בשנת 1920 כחלוץ בגדוד העבודה עבד כפועל.
באותו זמן החל יבוש ביצות הכברה שהשתרעו לאורך שפלת החוף בין עתלית לקיסריה. הן היוו קן ליתושי מלריה שהפילו חללים רבים בין תושבי האזור, בעיקר בילדים, ולא אפשרו התיישבות או עבוד חקלאי. "הייבוש תוכנן על ידי קרון, מהנדס צרפתי שנשכר על ידי חברת פיק"א, אך משנכשלה תכניתו אבי הגיש תכנית חלופית שנתקבלה, והוא נתמנה למנהל הייבוש על פי תכניתו שלו עד לסיומה. עלייתם על הקרקע של הקיבוצים מעין צבי מעגן מיכאל ושדות ים נתאפשרה עקב כך ואחר כך ישובי חוף הכרמל. גם חלק מוותיקי פרדס חנה עבדו בייבוש ובעקר זכור לטוב המודד דוד נודל שליווה את אבי לאורך שנים רבות גם אחרי סיום הייבוש. אבי המשיך ללוות את הפרוייקט גם שנים ארוכות אחרי סיומו, לצורך פיקוח על תחזוקתה, והיה מבלה את שבתותיו בסיורים בשטח עם עוזרו הנאמן רג'ה מג'סר א-זרקא שלימים היה למוכתר הכפר והקים שבט גדול כולם בדמותו."
"אבי היה איש צנוע", מספר בנו של דב קובלנוב, "וראה לפניו רק את עניין גאולת הארץ. הוא נהג לעבוד ימים ולילות, שבתות וחגים ללא חופשה. אינני מכיר את פרטי הדברים כי אבי לא היה מהדברנים, אך ידוע לי שבאותם ימים הורי נישאו וגרו בזכרון יעקב ואבי המשיך לעבוד עבור הפיק"א. עם הקמת פרדס חנה, רכשו הורי יחידת משק שכללה 20 דונם פרדס ועוד 10 דונם בצמוד לבית. בתקופה זו גרו הורי בבנימינה עד להשלמת בניית ביתם בפרדס חנה בשנת 1935.
אחרי ייבוש הכברה הושאל אבי לסוכנות ונתמנה למנהל מדור המים שבמסגרתו תכנן ובנה את מערכות אספקת המים לעשרות ישובים שעלו על הקרקע באותם ימים בכל רחבי הארץ. הוא תכנן ובנה את מפעל אגירת מי השטפונות ברביבים, שנתן תקווה ותנופה לישוב הנגב. את ייבוש החולה תכנן בזמנו החופשי לא ביקש ולא קיבל דבר בתמורה. הוא נפטר בשנת 1975 ונקבר בבית הקברות של מעגן מיכאל המשקיף על נוף הכברה. על קברו נכתב: 'איש המים. חלוץ כל ימי חייו'."
אחותו (של דב), רבקה, היתה רופאה בשכונת בורוכוב שבגבעתיים. לא ידוע לי דבר על שאר משפחתו. נראה שחלקם הושמדו על ידי הגרמנים וחלקם בידי סטלין, כמו רבים שהיו קומוניסטים נאמנים. כשביקר בברית המועצות עם משלחת מקצועית מהארץ בשנות ה- 50 פגש חברים מימי לימודיו וכן את אחד מאחיו ששרד, בפרק ציבורי בשעת לילה. להפתעתו גילה ששמו נודע עדיין ברוסיה."
מוצא משפחתה של חנה בעיר טולה (Tula), רוסיה[1], אביה, משה ויצמן, נלקח לצבא הצאר בהיותו ילד ושרת שנים רבות בחיל הפרשים. כתוצאה מכך הותר לו לגור במרכז המדינה, מחוץ לתחום המושב, שלא כמו שאר היהודים שחויבו לגור בתחום המושב. כששוחרר הגיע לטולה והלך לבית הכנסת, שם התאהב ונשא את אהובתו, אמה של חנה, לאשה, למרות שהיתה מאורסת כבר לאחר. טולה היתה עיר תעשייתית, ואביה של חנה היה לתעשיין אמיד, וגם ציוני בכל נפשו. הוא תמיד שאף לעלות לארץ ישראל, וטען שאם לא יאפשרו לו לעשות זאת, יקח את ילדיו וכמו משה רבנו בשעתו הוא ומשפחתו יצעדו לאט לאט לארץ ישראל.
כיהודי גאה הדגיש בחינוך ילדיו את הצורך של היהודים להיות חזקים פיזית, וכך למרות שהוא הקנה לילדיו השכלה יהודית ודאג ללמדם תלמוד, עודד אותם לעסוק באימון גופני, וברגע שמישהו פגע בהם כיהודים הם ״לימדו אותו לקח". לאחר נשואיו הצטרף אביה של חנה למשפחת רעייתו שהיו שומרים על מטע דובדבנים גדול ליד העיר טולה ובנה את חייו בטולה. על פי הסיפורים יום אחד נכנס זבוב לאזנו של הצאר ובעצת רופאיו הוחלט לגרש את כל היהודים מהממלכה. משה ויצמן נפגע מכוונת שכניו שחמדו את רכושו ללא תמורה. הוא ריסק בגרזן את כל כלי ביתו והמשפחה גלתה לפולניה. לאחר זמן נפטר הצאר והיהודים הורשו לחזור לשטחי רוסיה. משה הקים בית בטולה ואח"כ במוסקבה, שהיה לימים למרכז לסטודנטים הציונים ושם גם הכירו דב וחנה זה את זה ועוד רבים, שלימים הפכו להיות ממנהיגי המדינה.
מכל ילדיו, את חנה יעד אביה ללימודי חקלאות באוניברסיטה, וזאת מתוך הנחה שאדמת ארץ ישראל שוממה, וכאגרונום היא תוכל לתרום את תרומתה הגדולה ביותר לישוב הארץ. חנה היתה אישה יפת תואר, גבוהת קומה, גאה ואמיצה, שקיבלה בהתלהבות את הדרך שהתווה לה אביה. היא עקרה למוסקבה, וברגע שרק התאפשר ליהודים ללמוד לימודים גבוהים (לאחר המהפכה הבולשביקית), היא נרשמה ללימודי חקלאות באקדמיה המלכותית. היו אלה ימים של רעב, שפיכות דמים, אנשים היו מתים מקור מחוסר עצי הסקה. אבל חנה, שהיתה אישה אמיצה, השתלבה היטב בחברת הגברים, שהיוו את מרבית תלמידי הפקולטה. היא עבדה אתם בעבודות פיזיות קשות (חפירת תעלות וקישוש עצים). היא התמידה בלימודיה עד סיומם. את הכשרתה המעשית השלימה באוקראינה, שם היו איכרים יהודים משך דורות.
בגמר לימודיה, ב־ 1924[2], עלתה חנה במסגרת ה״חלוץ״ לארץ, הצטרפה ל"גדוד העבודה״ והיתה רפתנית בקיבוץ תל יוסף, שם פגשה בין השאר את חנה הופמן, אח"כ אלברט, אמן של יעל, איזבל ונילי. לאחר מכן עברה להיות מדריכה במקוה ישראל. בשנות השלושים היא התחתנה עם המהנדס דב קובלנוב, והקימה משק ומשפחה בפרדס חנה. אותם ימים היו ימי ״המאורעות״. הערבים היו בלילה יורים על הבתים, והיו בתים במושבה שגלגלו דרך החלונות שלהם רימונים. בעלה דב היה תמיד מחוץ לבית ואילו היא היתה הולכת לפרדס ששכן ליד ריכוז של כנופיות ערביות, מרחק 2 ק״מ מהבית מהבית כשאקדח טעון בכיסה. איכרי המושבה העריצו אותה. היא תמיד היתה גאה, ואף שהיתה אישה בין גברים תמיד הטיחה להם בפנים את טיעוניה שהיו מלווים בדרך כלל עם המון חוש הומור.
"אמי סיפרה שאמה עסקה כל ימיה במקצוע החקלאי ובמשקה בפרדס-חנה ניסתה לטפח זנים חדשים כגון: אווזים טולוזיים, מטע של זיתים (לפני כן עסקו בזה רק הערבים), וטיפוח זנים של פטל וכד׳. אולם, לצד האהבה והעניין הרב שהיה לה בחקלאות, היא אהבה מאד שירה, ספרות ותיאטרון. היא דיקלמה בעל פה, תוך הפגנת כשרון דרמטי בלתי רגיל, פרקים שלמים משירתם של המשוררים הדגולים פושקין ולרמנטוב.
לחנה היה חוש טכני בלתי רגיל, ומעולם לא הזמינה לביתה שרברב או חשמלאי. היה לה דלי מתחת לכיור שבו החזיקה תמיד כלי עבודה: מפתחות שוודים, צינורות, מברגים וכד׳.
"אמי נהלה את המשק בפרדס חנה שכלל בזמנים שונים לול עופות, פרה, עז ואתון בעלת אופי עצמאי ופרוע במיוחד. היא נטעה והרכיבה את עצי הפרדס והיתה נוסעת מדי יום באוטובוס לפרדס שהיה במרחק כ 2 ק"מ מהבית. לימים נעזרה בדודי, יוסף ויצמן, שהצטרף לביתנו. דודי, שהיה קומיסר לכלכלה באוקראינה, הוזהר מבעוד מועד על ידי חברים שהנו מסומן לטיהור של סטלין, והצליח להיחלץ מרוסיה ברגע האחרון. כל ימיו עד להקמת המדינה פחד מידו הארוכה של סטלין ושמר בקפדנות על אלמוניות. מלבד עבודתו בפרדס שימש בחשאי ככלכלן של הפלמ"ח. ערב ה- 9 ביוני 1946 הורד כל הנשק מג'וערה דרך השדות בשתי משאיות לביתנו ואוכסן בלול ובמחסן. הרצפה מתחת למיטתי שקעה מכובד ארגזי הרימונים."
הנין של חנה כתב עליה: "כשהגיעה לזקנה מופלגת, עדיין אפיין אותה קולה הצלול הצעיר כל כך, ובעיקר צחוקה נשאר מתרונן כמו צחוקה של נערה. אנשים שדיברו איתה בטלפון נדהמו כשהיא התוודתה על גילה. בנוסף על כך, היא היתה משחקת עם נכדתה הצעירה, דודתי, במסירות בכדור. כאשר מישהו התקשה להבין הוראות טכניות להפעלת מכשיר מתוחכם, היו קוראים לחנה קובלנוב, ולא קרה שהיא לא פענחה את ההוראות להפעלת המכשיר תוך כמה שניות. היתה לה תפיסה מצוינת גם בדברים עיוניים, וכשנכדתה, דודתי, לא הבינה מפתחות במוסיקה או צירופי מילים בגימטרייה, היא היתה רצה לסבתי הגדולה, ומיד הכל היה מתבהר.
סבתי היתה חולת לב קשה במשך 8 שנים, אבל שמחת החיים מעולם לא עזבה אותה, היא המשיכה לבשל מאכלים מסובכים, תוך כדי שהיא כל הזמן, עד יומה האחרון בבית החולים, מאזינה לרדיו ומקשיבה לכל המתרחש בחיינו הציבוריים בארץ.
היא נפרדה מהחיים שכל כך אהבה, גאה וצלולה ואפילו לא עצובה, ואמרה לבתה: 'לכל צמח יש צופן משלו, זה כנראה הקץ שלי, כשתזכרו אותי אף פעם אל תבכו, תשימו הרבה פרחים על הקבר שלי, תסתכלו עליהם ותלכו לדרכיכם'."
בנם של חנה ודב מספר: "נולדתי בפרדס חנה בשנת 1935, ולמדתי בגן הילדים ובבית הספר העממי, אותו סיימתי בשנת 1949. זכרונותי מהשנים ההן כולם טובים ושמחים: פעולות הצופים, משחקי שדה, מחנות וטיולים בארץ, שחיה בבריכות ההשקיה בפרדסים, גניבת אבטיחים ופירות, בנוסף ניקוי הנשק בתחנת הנוטרים אצל מכניק ואחריו הביקור השבועי בספריה ופגישה עם החברה כולן חוויות בלתי נשכחות. יש להוסיף כמובן את ימי האופניים שהיו מרכז חיינו בשנה שאחרי הבר מצווה ולכולם היו כבר אופניים. שלי היו יוצאות דופן: אופני אדלר, פאר הטכנולוגיה הגרמנית עם תיבת הילוכים, שנרכשו עבורי מהדוד של יונה יול. התגאיתי בהם מאד, וכמובן גם הרסתי אותם במהרה על ידי ביצועי אקסטרים וכן פירוק והרכבה לצורכי המחקר המדעי. אנחנו ילדי כתה ח' שמשנו קשרים להודיע לתושבים על מועד תורנות השמירה שלהם. ביום רישום האוכלוסין שמרנו על קיום העוצר שהוכרז.
אני מתגעגע לריח הפריחה בפרדסים וטעם העגבניות הענקיות שגדלו ביוזמתן על בור הזבל בחצר. באותם ימים גידלנו, כמו אחרים בפרדס חנה, תפוחי אדמה. כמו כן גידלנו אווזים טולוזיים ענקיים עבור הצבא הבריטי, אותם האכלנו בין השאר בתפוחי האדמה הקטנים מדי שבישלתי מדי יום בדוד הכביסה בחצר על גבי מדורה.
זכרונותי מבית הספר טובים במיוחד ולמרות שהייתי פגע רע, נהג בית הספר כלפי ברחמנות. בית הספר, למרות שלא היה דתי, לימד את התנ"ך ביסודיות, אפילו מעט תפילה, טבע וספרות עברית ולדעתי היה בית ספר מצוין. אני זוכר את כל המורים של אותה תקופה בהערכה רבה. בגמר הלימודים נרשמתי לבית הספר הימי ליד הטכניון בחיפה, בעקבות יורם פרידמן, שהיה גיבור ילדותי ואלכס דרורי ז"ל, שהיה חברי הקרוב. בחינות הכניסה של בית הספר הימי חייבו ידיעה בסיסית באלגברה, דבר שחסר בעממי שלנו, אך המנהל רוזן התגייס והעביר אותי במספר שעורים בביתו מעבר למשוכה זו, וגם על כך אני חייב לו תודה.
כוונתי היתה להמשיך בלימודים בטכניון בגמר ביה"ס, אך בעקבות הפלגות הקיץ בצי הסוחר נשביתי באהבתי למכונות ולים והמשכתי בקריירה של קצין מכונות בצי הסוחר עד דרגת קצין מכונות ראשי, ואח"כ כמפקח והמנהל הטכני בחברת ספנות בחו"ל ובארץ."
אחותי רותי נישאה ליצחק ליפסקר, ששירת בגבעתי. נולדו להם שני בנים, שהיו לוחמים בצה"ל, ושתי בנות. הבנים ממשיכים את מפעלו בתחום קידוחים ועבודות ביסוס הקרקע.
לצערנו הרב לא אני ולא אחותי לא יכולנו להמשיך ולהחזיק במשק בפרדס חנה והוא נמכר.
לאחר שנתיים בים והפלגות לארה"ב, הוואי, יפן ונמלים רבים בהם היה זה ביקור ראשון לאניה ישראלית, עזבתי את צי הסוחר והתגייסתי לחיל הים בשנת 1955, משום שויתרתי על הפטור משירות צבאי, שניתן אז למספר קטן של בוגרי בית הספר הימי המצטינים, עקב המחסור בבעלי הכשרה מקצועית. בשנת 57, עוד במהלך שירות חובה, התחתנתי עם חברתי אילה. נולדו לנו שתי בנות ובן ואנחנו סבים ל 7 נכדים. בתנו הבכורה, נורית, עורכת דין, מתגוררת בקליפורניה ונשואה לבן פרדס חנה, וכעת מתכננת לבנות בית במושבה. בננו יונתן בעל תואר דוקטור בכימיה פיזיקלית מהטכניון בחיפה. בתנו נעה, בעלת תואר שני בספרות אנגלית, בחרה מטעמי ציונות ללמד אנגלית בתיכון. בנה עודד, נכדנו הבכור, משרת כקצין בסיירת הצנחנים.
הקשר שלי עם פרדס חנה התרופף עם השנים, עקב העובדה שמרבית שנות עבודתי היו בחו"ל, אך שנות ילדותי בפרדס חנה נשארו חקוקות בלבי ולא הייתי מוכן לגדל את ילדי בארץ זרה למרות פיתויים ולחצים רבים וכבדים. גם ילדי ונכדי כולם גרים בארץ עם הפסקות לשירות בחו"ל לפי דרישות העבודה.
בשנת 1971 עבדתי כמפקח בחברת ספנות אמריקאית בשותפות ישראלית בניו-יורק, אך המשכתי ללחוץ על הבעלים להחזיר אותי ארצה, ואכן בשנת 71, כשגדל מספר המיכליות שנוהלו מחיפה זכיתי לחזור לעבודה בחיפה עד פרישתי לגמלאות בשנת 2000.

מתוך הספר: "ממציאים והמצאות" מאת שמואל אביצור, עמ' 186-192 פרק "מדביר ביצות כברה והחולה" על דב קובלנוב, וכן מתוך עבודות שורשים של ניניהם של דב וחנה קובלנוב, ילדיה של תמר לדנברג, נכדתם.

[1] כך לפי נכדתו של קובלנוב, תמר לדרברג, יולי 2018. רוב שאר הדברים הובאו מפי בנו של קובלנוב, שרשם שמוצא האם מחמלניק שבפולניה
[2] כך לפי נכדתו של קובלנוב, תמר לדרברג, יולי 2018. בנם של קובלנוב וחנה סבור כי היא עלתה ארצה בשנת 1922.

דב קובלנוב נולד בעיירה טטרסק (Tatarsk) בפלך מוהילוב כיום בבלורוס, למשפחה בת 7 ילדים. הוא גדל בבית חרדי ולמד בחדר עד שהתקבל לגמנסיה, אותה סיים בהצטיינות ובהמשך התקבל לאקדמיה במוסקבה ולמד הנדסה חקלאית בדגש על ניקוז הקרקע. אחרי לימודיו שרת זמן מה בצבא בדרגת קצין זוטר ושם פגש את יוסף טרומפלדור שהיה ידידו. כשעלה ארצה בשנת 1920 כחלוץ בגדוד העבודה עבד כפועל.
באותו זמן החל יבוש ביצות הכברה שהשתרעו לאורך שפלת החוף בין עתלית לקיסריה. הן היוו קן ליתושי מלריה שהפילו חללים רבים בין תושבי האזור, בעיקר בילדים, ולא אפשרו התיישבות או עבוד חקלאי. "הייבוש תוכנן על ידי קרון, מהנדס צרפתי שנשכר על ידי חברת פיק"א, אך משנכשלה תכניתו אבי הגיש תכנית חלופית שנתקבלה, והוא נתמנה למנהל הייבוש על פי תכניתו שלו עד לסיומה. עלייתם על הקרקע של הקיבוצים מעין צבי מעגן מיכאל ושדות ים נתאפשרה עקב כך ואחר כך ישובי חוף הכרמל. גם חלק מוותיקי פרדס חנה עבדו בייבוש ובעקר זכור לטוב המודד דוד נודל שליווה את אבי לאורך שנים רבות גם אחרי סיום הייבוש. אבי המשיך ללוות את הפרוייקט גם שנים ארוכות אחרי סיומו, לצורך פיקוח על תחזוקתה, והיה מבלה את שבתותיו בסיורים בשטח עם עוזרו הנאמן רג'ה מג'סר א-זרקא שלימים היה למוכתר הכפר והקים שבט גדול כולם בדמותו."
"אבי היה איש צנוע", מספר בנו של דב קובלנוב, "וראה לפניו רק את עניין גאולת הארץ. הוא נהג לעבוד ימים ולילות, שבתות וחגים ללא חופשה. אינני מכיר את פרטי הדברים כי אבי לא היה מהדברנים, אך ידוע לי שבאותם ימים הורי נישאו וגרו בזכרון יעקב ואבי המשיך לעבוד עבור הפיק"א. עם הקמת פרדס חנה, רכשו הורי יחידת משק שכללה 20 דונם פרדס ועוד 10 דונם בצמוד לבית. בתקופה זו גרו הורי בבנימינה עד להשלמת בניית ביתם בפרדס חנה בשנת 1935.
אחרי ייבוש הכברה הושאל אבי לסוכנות ונתמנה למנהל מדור המים שבמסגרתו תכנן ובנה את מערכות אספקת המים לעשרות ישובים שעלו על הקרקע באותם ימים בכל רחבי הארץ. הוא תכנן ובנה את מפעל אגירת מי השטפונות ברביבים, שנתן תקווה ותנופה לישוב הנגב. את ייבוש החולה תכנן בזמנו החופשי לא ביקש ולא קיבל דבר בתמורה. הוא נפטר בשנת 1975 ונקבר בבית הקברות של מעגן מיכאל המשקיף על נוף הכברה. על קברו נכתב: 'איש המים. חלוץ כל ימי חייו'."
אחותו (של דב), רבקה, היתה רופאה בשכונת בורוכוב שבגבעתיים. לא ידוע לי דבר על שאר משפחתו. נראה שחלקם הושמדו על ידי הגרמנים וחלקם בידי סטלין, כמו רבים שהיו קומוניסטים נאמנים. כשביקר בברית המועצות עם משלחת מקצועית מהארץ בשנות ה- 50 פגש חברים מימי לימודיו וכן את אחד מאחיו ששרד, בפרק ציבורי בשעת לילה. להפתעתו גילה ששמו נודע עדיין ברוסיה."
מוצא משפחתה של חנה בעיר טולה (Tula), רוסיה[1], אביה, משה ויצמן, נלקח לצבא הצאר בהיותו ילד ושרת שנים רבות בחיל הפרשים. כתוצאה מכך הותר לו לגור במרכז המדינה, מחוץ לתחום המושב, שלא כמו שאר היהודים שחויבו לגור בתחום המושב. כששוחרר הגיע לטולה והלך לבית הכנסת, שם התאהב ונשא את אהובתו, אמה של חנה, לאשה, למרות שהיתה מאורסת כבר לאחר. טולה היתה עיר תעשייתית, ואביה של חנה היה לתעשיין אמיד, וגם ציוני בכל נפשו. הוא תמיד שאף לעלות לארץ ישראל, וטען שאם לא יאפשרו לו לעשות זאת, יקח את ילדיו וכמו משה רבנו בשעתו הוא ומשפחתו יצעדו לאט לאט לארץ ישראל.
כיהודי גאה הדגיש בחינוך ילדיו את הצורך של היהודים להיות חזקים פיזית, וכך למרות שהוא הקנה לילדיו השכלה יהודית ודאג ללמדם תלמוד, עודד אותם לעסוק באימון גופני, וברגע שמישהו פגע בהם כיהודים הם ״לימדו אותו לקח". לאחר נשואיו הצטרף אביה של חנה למשפחת רעייתו שהיו שומרים על מטע דובדבנים גדול ליד העיר טולה ובנה את חייו בטולה. על פי הסיפורים יום אחד נכנס זבוב לאזנו של הצאר ובעצת רופאיו הוחלט לגרש את כל היהודים מהממלכה. משה ויצמן נפגע מכוונת שכניו שחמדו את רכושו ללא תמורה. הוא ריסק בגרזן את כל כלי ביתו והמשפחה גלתה לפולניה. לאחר זמן נפטר הצאר והיהודים הורשו לחזור לשטחי רוסיה. משה הקים בית בטולה ואח"כ במוסקבה, שהיה לימים למרכז לסטודנטים הציונים ושם גם הכירו דב וחנה זה את זה ועוד רבים, שלימים הפכו להיות ממנהיגי המדינה.
מכל ילדיו, את חנה יעד אביה ללימודי חקלאות באוניברסיטה, וזאת מתוך הנחה שאדמת ארץ ישראל שוממה, וכאגרונום היא תוכל לתרום את תרומתה הגדולה ביותר לישוב הארץ. חנה היתה אישה יפת תואר, גבוהת קומה, גאה ואמיצה, שקיבלה בהתלהבות את הדרך שהתווה לה אביה. היא עקרה למוסקבה, וברגע שרק התאפשר ליהודים ללמוד לימודים גבוהים (לאחר המהפכה הבולשביקית), היא נרשמה ללימודי חקלאות באקדמיה המלכותית. היו אלה ימים של רעב, שפיכות דמים, אנשים היו מתים מקור מחוסר עצי הסקה. אבל חנה, שהיתה אישה אמיצה, השתלבה היטב בחברת הגברים, שהיוו את מרבית תלמידי הפקולטה. היא עבדה אתם בעבודות פיזיות קשות (חפירת תעלות וקישוש עצים). היא התמידה בלימודיה עד סיומם. את הכשרתה המעשית השלימה באוקראינה, שם היו איכרים יהודים משך דורות.
בגמר לימודיה, ב־ 1924[2], עלתה חנה במסגרת ה״חלוץ״ לארץ, הצטרפה ל"גדוד העבודה״ והיתה רפתנית בקיבוץ תל יוסף, שם פגשה בין השאר את חנה הופמן, אח"כ אלברט, אמן של יעל, איזבל ונילי. לאחר מכן עברה להיות מדריכה במקוה ישראל. בשנות השלושים היא התחתנה עם המהנדס דב קובלנוב, והקימה משק ומשפחה בפרדס חנה. אותם ימים היו ימי ״המאורעות״. הערבים היו בלילה יורים על הבתים, והיו בתים במושבה שגלגלו דרך החלונות שלהם רימונים. בעלה דב היה תמיד מחוץ לבית ואילו היא היתה הולכת לפרדס ששכן ליד ריכוז של כנופיות ערביות, מרחק 2 ק״מ מהבית מהבית כשאקדח טעון בכיסה. איכרי המושבה העריצו אותה. היא תמיד היתה גאה, ואף שהיתה אישה בין גברים תמיד הטיחה להם בפנים את טיעוניה שהיו מלווים בדרך כלל עם המון חוש הומור.
"אמי סיפרה שאמה עסקה כל ימיה במקצוע החקלאי ובמשקה בפרדס-חנה ניסתה לטפח זנים חדשים כגון: אווזים טולוזיים, מטע של זיתים (לפני כן עסקו בזה רק הערבים), וטיפוח זנים של פטל וכד׳. אולם, לצד האהבה והעניין הרב שהיה לה בחקלאות, היא אהבה מאד שירה, ספרות ותיאטרון. היא דיקלמה בעל פה, תוך הפגנת כשרון דרמטי בלתי רגיל, פרקים שלמים משירתם של המשוררים הדגולים פושקין ולרמנטוב.
לחנה היה חוש טכני בלתי רגיל, ומעולם לא הזמינה לביתה שרברב או חשמלאי. היה לה דלי מתחת לכיור שבו החזיקה תמיד כלי עבודה: מפתחות שוודים, צינורות, מברגים וכד׳.
"אמי נהלה את המשק בפרדס חנה שכלל בזמנים שונים לול עופות, פרה, עז ואתון בעלת אופי עצמאי ופרוע במיוחד. היא נטעה והרכיבה את עצי הפרדס והיתה נוסעת מדי יום באוטובוס לפרדס שהיה במרחק כ 2 ק"מ מהבית. לימים נעזרה בדודי, יוסף ויצמן, שהצטרף לביתנו. דודי, שהיה קומיסר לכלכלה באוקראינה, הוזהר מבעוד מועד על ידי חברים שהנו מסומן לטיהור של סטלין, והצליח להיחלץ מרוסיה ברגע האחרון. כל ימיו עד להקמת המדינה פחד מידו הארוכה של סטלין ושמר בקפדנות על אלמוניות. מלבד עבודתו בפרדס שימש בחשאי ככלכלן של הפלמ"ח. ערב ה- 9 ביוני 1946 הורד כל הנשק מג'וערה דרך השדות בשתי משאיות לביתנו ואוכסן בלול ובמחסן. הרצפה מתחת למיטתי שקעה מכובד ארגזי הרימונים."
הנין של חנה כתב עליה: "כשהגיעה לזקנה מופלגת, עדיין אפיין אותה קולה הצלול הצעיר כל כך, ובעיקר צחוקה נשאר מתרונן כמו צחוקה של נערה. אנשים שדיברו איתה בטלפון נדהמו כשהיא התוודתה על גילה. בנוסף על כך, היא היתה משחקת עם נכדתה הצעירה, דודתי, במסירות בכדור. כאשר מישהו התקשה להבין הוראות טכניות להפעלת מכשיר מתוחכם, היו קוראים לחנה קובלנוב, ולא קרה שהיא לא פענחה את ההוראות להפעלת המכשיר תוך כמה שניות. היתה לה תפיסה מצוינת גם בדברים עיוניים, וכשנכדתה, דודתי, לא הבינה מפתחות במוסיקה או צירופי מילים בגימטרייה, היא היתה רצה לסבתי הגדולה, ומיד הכל היה מתבהר.
סבתי היתה חולת לב קשה במשך 8 שנים, אבל שמחת החיים מעולם לא עזבה אותה, היא המשיכה לבשל מאכלים מסובכים, תוך כדי שהיא כל הזמן, עד יומה האחרון בבית החולים, מאזינה לרדיו ומקשיבה לכל המתרחש בחיינו הציבוריים בארץ.
היא נפרדה מהחיים שכל כך אהבה, גאה וצלולה ואפילו לא עצובה, ואמרה לבתה: 'לכל צמח יש צופן משלו, זה כנראה הקץ שלי, כשתזכרו אותי אף פעם אל תבכו, תשימו הרבה פרחים על הקבר שלי, תסתכלו עליהם ותלכו לדרכיכם'."
בנם של חנה ודב מספר: "נולדתי בפרדס חנה בשנת 1935, ולמדתי בגן הילדים ובבית הספר העממי, אותו סיימתי בשנת 1949. זכרונותי מהשנים ההן כולם טובים ושמחים: פעולות הצופים, משחקי שדה, מחנות וטיולים בארץ, שחיה בבריכות ההשקיה בפרדסים, גניבת אבטיחים ופירות, בנוסף ניקוי הנשק בתחנת הנוטרים אצל מכניק ואחריו הביקור השבועי בספריה ופגישה עם החברה כולן חוויות בלתי נשכחות. יש להוסיף כמובן את ימי האופניים שהיו מרכז חיינו בשנה שאחרי הבר מצווה ולכולם היו כבר אופניים. שלי היו יוצאות דופן: אופני אדלר, פאר הטכנולוגיה הגרמנית עם תיבת הילוכים, שנרכשו עבורי מהדוד של יונה יול. התגאיתי בהם מאד, וכמובן גם הרסתי אותם במהרה על ידי ביצועי אקסטרים וכן פירוק והרכבה לצורכי המחקר המדעי. אנחנו ילדי כתה ח' שמשנו קשרים להודיע לתושבים על מועד תורנות השמירה שלהם. ביום רישום האוכלוסין שמרנו על קיום העוצר שהוכרז.
אני מתגעגע לריח הפריחה בפרדסים וטעם העגבניות הענקיות שגדלו ביוזמתן על בור הזבל בחצר. באותם ימים גידלנו, כמו אחרים בפרדס חנה, תפוחי אדמה. כמו כן גידלנו אווזים טולוזיים ענקיים עבור הצבא הבריטי, אותם האכלנו בין השאר בתפוחי האדמה הקטנים מדי שבישלתי מדי יום בדוד הכביסה בחצר על גבי מדורה.
זכרונותי מבית הספר טובים במיוחד ולמרות שהייתי פגע רע, נהג בית הספר כלפי ברחמנות. בית הספר, למרות שלא היה דתי, לימד את התנ"ך ביסודיות, אפילו מעט תפילה, טבע וספרות עברית ולדעתי היה בית ספר מצוין. אני זוכר את כל המורים של אותה תקופה בהערכה רבה. בגמר הלימודים נרשמתי לבית הספר הימי ליד הטכניון בחיפה, בעקבות יורם פרידמן, שהיה גיבור ילדותי ואלכס דרורי ז"ל, שהיה חברי הקרוב. בחינות הכניסה של בית הספר הימי חייבו ידיעה בסיסית באלגברה, דבר שחסר בעממי שלנו, אך המנהל רוזן התגייס והעביר אותי במספר שעורים בביתו מעבר למשוכה זו, וגם על כך אני חייב לו תודה.
כוונתי היתה להמשיך בלימודים בטכניון בגמר ביה"ס, אך בעקבות הפלגות הקיץ בצי הסוחר נשביתי באהבתי למכונות ולים והמשכתי בקריירה של קצין מכונות בצי הסוחר עד דרגת קצין מכונות ראשי, ואח"כ כמפקח והמנהל הטכני בחברת ספנות בחו"ל ובארץ."
אחותי רותי נישאה ליצחק ליפסקר, ששירת בגבעתי. נולדו להם שני בנים, שהיו לוחמים בצה"ל, ושתי בנות. הבנים ממשיכים את מפעלו בתחום קידוחים ועבודות ביסוס הקרקע.
לצערנו הרב לא אני ולא אחותי לא יכולנו להמשיך ולהחזיק במשק בפרדס חנה והוא נמכר.
לאחר שנתיים בים והפלגות לארה"ב, הוואי, יפן ונמלים רבים בהם היה זה ביקור ראשון לאניה ישראלית, עזבתי את צי הסוחר והתגייסתי לחיל הים בשנת 1955, משום שויתרתי על הפטור משירות צבאי, שניתן אז למספר קטן של בוגרי בית הספר הימי המצטינים, עקב המחסור בבעלי הכשרה מקצועית. בשנת 57, עוד במהלך שירות חובה, התחתנתי עם חברתי אילה. נולדו לנו שתי בנות ובן ואנחנו סבים ל 7 נכדים. בתנו הבכורה, נורית, עורכת דין, מתגוררת בקליפורניה ונשואה לבן פרדס חנה, וכעת מתכננת לבנות בית במושבה. בננו יונתן בעל תואר דוקטור בכימיה פיזיקלית מהטכניון בחיפה. בתנו נעה, בעלת תואר שני בספרות אנגלית, בחרה מטעמי ציונות ללמד אנגלית בתיכון. בנה עודד, נכדנו הבכור, משרת כקצין בסיירת הצנחנים.
הקשר שלי עם פרדס חנה התרופף עם השנים, עקב העובדה שמרבית שנות עבודתי היו בחו"ל, אך שנות ילדותי בפרדס חנה נשארו חקוקות בלבי ולא הייתי מוכן לגדל את ילדי בארץ זרה למרות פיתויים ולחצים רבים וכבדים. גם ילדי ונכדי כולם גרים בארץ עם הפסקות לשירות בחו"ל לפי דרישות העבודה.
בשנת 1971 עבדתי כמפקח בחברת ספנות אמריקאית בשותפות ישראלית בניו-יורק, אך המשכתי ללחוץ על הבעלים להחזיר אותי ארצה, ואכן בשנת 71, כשגדל מספר המיכליות שנוהלו מחיפה זכיתי לחזור לעבודה בחיפה עד פרישתי לגמלאות בשנת 2000.

מתוך הספר: "ממציאים והמצאות" מאת שמואל אביצור, עמ' 186-192 פרק "מדביר ביצות כברה והחולה" על דב קובלנוב, וכן מתוך עבודות שורשים של ניניהם של דב וחנה קובלנוב, ילדיה של תמר לדנברג, נכדתם.

[1] כך לפי נכדתו של קובלנוב, תמר לדרברג, יולי 2018. רוב שאר הדברים הובאו מפי בנו של קובלנוב, שרשם שמוצא האם מחמלניק שבפולניה
[2] כך לפי נכדתו של קובלנוב, תמר לדרברג, יולי 2018. בנם של קובלנוב וחנה סבור כי היא עלתה ארצה בשנת 1922.

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  קובלנוב
• 
  קובלנוב 11
• 
  קובלנוב 12
• 
  קובלנוב 1
• 
  קובלנוב 6
• 
  קובלנוב דב וחנה