זלצר יעקב אלעזר ומאשה

משפחת זלצר

מראשוני פרדס-חנה
התישבו בשנת 1930

יעקב אלעזר

1946–1893

ארץ מוצא: טרנסילבניה
מקצוע: מזכיר ועד המושבה

מאשה

1983–1895

ארץ מוצא: טרנסילבניה
מקצוע: עקרת בית

סיפור המשפחה

יעקב אלעזר זלצר נולד בשנת 1893 בטרנסילבניה. גם אשתו, מאשה, נולדה שם בשנת 1895.
הוא היה יהודי דתי שהאמין שהציונות היא התשובה לסבלות היהודים בגולה. הוא למד והתנסה בגידול דבורים והתכוון להתפרנס כדבוראי בארץ-ישראל— ארץ זבת חלב ודבש. המשפחה, אב, אם וארבע בנות, עלתה לארץ בשנת 1925. הם התיישבו בחדרה, שם הקים האב מכוורת וכן משק חקלאי קטן לכלכלת המשפחה. החיים היו קשים ומלאי תלאות. בני המשפחה חלו פעמים רבות במלריה ובדלקת עיניים. כאשר יום אחד פרצה שרפה והמכוורת חוסלה, חרב עליהם עולמם. המצב היה דחוק ביותר. האם, שהיתה בתחילת הריונה החמישי,היתה במצב גופני ירוד מאד, ממש בתת-תזונה. היא פנתה אל הוריה האמידים בחו"ל לבקש עזרה. ההורים ניסו להשפיע על המשפחה לעזוב את הארץ ואף שלחו כרטיסי נסיעה אך זלצר, שהיה ציוני בעל אמונה וחזון, לא היה מוכן לדון ברעיון. לבסוף הוחלט שהאם עם הילדות יסעו אל הוריה, להבריא וללדת בשלום, והיא תשתדל להשיג כסף לקיום. ואכן כך היה. האם והבנות נסעו אל ההורים, האם ילדה בן, מה שגרם לשמחה רבה.
זלצר חיפש עבודה מתאימה והוצע לו להיות מזכיר ועד-המושבה פרדס-חנה. הוא עבר ב-1930 לפרדס-חנה וכעבור שנתיים חזרה כל המשפחה לארץ.
פרדס-חנה היתה כבר בת 800 נפשות. משפחת זלצר גרה בשכירות בכמה מקומות ואת ביתם בנה זלצר במו ידיו בעזרת פועלים.
במזכירות ועד המושבה נפתח גם כעין "סניף דואר." הבנות הבוגרות חלקו את הדואר בכל שכונות המושבה, שהיו רחוקות זו מזו. המצב הכלכלי המשיך להיות קשה והבנות עזרו בכל דרך לפרנסת המשפחה. בשנת 1946 נפטר זלצר, לאחר מחלה קצרה, ולא זכה להכיר את נכדיו, שנולדו זמן קצר אחרי פטירתו. מאשה, האריכה ימים וזכתה להרבה נכדים. היא נפטרה בשנת 1983.
הבת הבכורה שרה למדה בבית הספר החקלאי ואח"כ בסמינר למורות. היא התחתנה עם שלמה גרינבוים, שהתבגר אף הוא בפרדס-חנה. במשך שנים רבות לימדה בביה"ס בפרדס-חנה. כך היא מספרת: "בכתבי רשימה זו אני מודעת שזו לא תהיה יצירה ספרותית הנכתבת בידי סופר. פשוט הוצע לי ע"י אסתי מיכלזון –חזנוב, תלמידתי בימי ביה"ס העממי, לכתוב משהו על אבי, יעקב-אלעזר זלצר ז"ל. הוא היה בין הראשונים שחיו ופעלו להקמתה של מושבתנו פרדס-חנה. נעניתי בשמחה לכתוב דברים לזכרו ולזכר ראשיתה של המושבה.
עלינו לארץ, משפחה בת שש נפשות, בשנת 1925, מטרנסילבניה. אבי האמין שהציונות היא התשובה לסבלות היהודים בגולה. הוא למד לגדל דבורים והתכוון להתפרנס ככוורן (דבוראי) בארץ החדשה. גרנו בחדרה שנים אחדות. חלינו בקדחת כמו כולם. כדי לטפל בכוורות ובדבורים מבלי להעקץ יותר מדי, לבשו הכוורנים תלבושת מיוחדת ומסכה על הראש, ונעזרו במפוח של עשן, כדי להרחיק את הדבורים לזמן מה. יום אחד יצא ניצוץ מן המפוח, פגע בעשבים היבשים והמכוורת כולה עלתה באש. אבדה הפרנסה.
אמי שהיתה בהריון, ואנחנו ארבעת הבנות נסענו לטרנסילבניה אל סבא וסבתא. שם נולד לה הבן. בינתיים חיפש אבי עבודה. הוא התקבל בפרדס-חנה כמזכיר בוועד המושבה. אז חזרנו כולנו לארץ לפרדס-חנה. בין שאר הפעילויות שמשה המזכירות לשומרי המושבה, הגפירים, מקום מפגש לסיפורים על הגנבות של הערבים ועל העדרים שעלו על שטחים מעובדים. המקום היה תמיד הומה מאדם. את הדואר הביאו לפרדס חנה מכרכור, המושבה השכנה הוותיקה יותר. אחותי ואני חלקנו את הדואר אחרי הלימודים. אז נקט אבי ביוזמה מקורית: כתבנו על דפי מכתבים את המלים "אין דבר העומד בפני הרצון". מכתב כזה בתוך מעטפה סגורה נשלח ע"י אנשים מפרדס-חנה שנסעו לת"א או לחדרה או לירושלים, לכתובות מתאימות בפרדס-חנה, להוכיח כי פרדס-חנה זקוקה לבית דואר משלה.
תם ולא נשלם. "שבח לאל בורא עולם"

יעקב אלעזר זלצר נולד בשנת 1893 בטרנסילבניה. גם אשתו, מאשה, נולדה שם בשנת 1895.
הוא היה יהודי דתי שהאמין שהציונות היא התשובה לסבלות היהודים בגולה. הוא למד והתנסה בגידול דבורים והתכוון להתפרנס כדבוראי בארץ-ישראל--- ארץ זבת חלב ודבש. המשפחה, אב, אם וארבע בנות, עלתה לארץ בשנת 1925. הם התיישבו בחדרה, שם הקים האב מכוורת וכן משק חקלאי קטן לכלכלת המשפחה. החיים היו קשים ומלאי תלאות. בני המשפחה חלו פעמים רבות במלריה ובדלקת עיניים. כאשר יום אחד פרצה שרפה והמכוורת חוסלה, חרב עליהם עולמם. המצב היה דחוק ביותר. האם, שהיתה בתחילת הריונה החמישי,היתה במצב גופני ירוד מאד, ממש בתת-תזונה. היא פנתה אל הוריה האמידים בחו"ל לבקש עזרה. ההורים ניסו להשפיע על המשפחה לעזוב את הארץ ואף שלחו כרטיסי נסיעה אך זלצר, שהיה ציוני בעל אמונה וחזון, לא היה מוכן לדון ברעיון. לבסוף הוחלט שהאם עם הילדות יסעו אל הוריה, להבריא וללדת בשלום, והיא תשתדל להשיג כסף לקיום. ואכן כך היה. האם והבנות נסעו אל ההורים, האם ילדה בן, מה שגרם לשמחה רבה.
זלצר חיפש עבודה מתאימה והוצע לו להיות מזכיר ועד-המושבה פרדס-חנה. הוא עבר ב-1930 לפרדס-חנה וכעבור שנתיים חזרה כל המשפחה לארץ.
פרדס-חנה היתה כבר בת 800 נפשות. משפחת זלצר גרה בשכירות בכמה מקומות ואת ביתם בנה זלצר במו ידיו בעזרת פועלים.
במזכירות ועד המושבה נפתח גם כעין "סניף דואר." הבנות הבוגרות חלקו את הדואר בכל שכונות המושבה, שהיו רחוקות זו מזו. המצב הכלכלי המשיך להיות קשה והבנות עזרו בכל דרך לפרנסת המשפחה. בשנת 1946 נפטר זלצר, לאחר מחלה קצרה, ולא זכה להכיר את נכדיו, שנולדו זמן קצר אחרי פטירתו. מאשה, האריכה ימים וזכתה להרבה נכדים. היא נפטרה בשנת 1983.
הבת הבכורה שרה למדה בבית הספר החקלאי ואח"כ בסמינר למורות. היא התחתנה עם שלמה גרינבוים, שהתבגר אף הוא בפרדס-חנה. במשך שנים רבות לימדה בביה"ס בפרדס-חנה. כך היא מספרת: "בכתבי רשימה זו אני מודעת שזו לא תהיה יצירה ספרותית הנכתבת בידי סופר. פשוט הוצע לי ע"י אסתי מיכלזון –חזנוב, תלמידתי בימי ביה"ס העממי, לכתוב משהו על אבי, יעקב-אלעזר זלצר ז"ל. הוא היה בין הראשונים שחיו ופעלו להקמתה של מושבתנו פרדס-חנה. נעניתי בשמחה לכתוב דברים לזכרו ולזכר ראשיתה של המושבה.
עלינו לארץ, משפחה בת שש נפשות, בשנת 1925, מטרנסילבניה. אבי האמין שהציונות היא התשובה לסבלות היהודים בגולה. הוא למד לגדל דבורים והתכוון להתפרנס ככוורן (דבוראי) בארץ החדשה. גרנו בחדרה שנים אחדות. חלינו בקדחת כמו כולם. כדי לטפל בכוורות ובדבורים מבלי להעקץ יותר מדי, לבשו הכוורנים תלבושת מיוחדת ומסכה על הראש, ונעזרו במפוח של עשן, כדי להרחיק את הדבורים לזמן מה. יום אחד יצא ניצוץ מן המפוח, פגע בעשבים היבשים והמכוורת כולה עלתה באש. אבדה הפרנסה.
אמי שהיתה בהריון, ואנחנו ארבעת הבנות נסענו לטרנסילבניה אל סבא וסבתא. שם נולד לה הבן. בינתיים חיפש אבי עבודה. הוא התקבל בפרדס-חנה כמזכיר בוועד המושבה. אז חזרנו כולנו לארץ לפרדס-חנה. בין שאר הפעילויות שמשה המזכירות לשומרי המושבה, הגפירים, מקום מפגש לסיפורים על הגנבות של הערבים ועל העדרים שעלו על שטחים מעובדים. המקום היה תמיד הומה מאדם. את הדואר הביאו לפרדס חנה מכרכור, המושבה השכנה הוותיקה יותר. אחותי ואני חלקנו את הדואר אחרי הלימודים. אז נקט אבי ביוזמה מקורית: כתבנו על דפי מכתבים את המלים "אין דבר העומד בפני הרצון". מכתב כזה בתוך מעטפה סגורה נשלח ע"י אנשים מפרדס-חנה שנסעו לת"א או לחדרה או לירושלים, לכתובות מתאימות בפרדס-חנה, להוכיח כי פרדס-חנה זקוקה לבית דואר משלה.
תם ולא נשלם. "שבח לאל בורא עולם"