חדשות אחרונות

  • זכרון בסלון 2019
  • תערוכה בגלריה: הגדות מאוסף פוגל
  • דף חדש: אברי הברון (היילברון) – זכרונות

משפחת רובינזון

מראשוני פרדס-חנה
התישבו בשנת 1929

אברהם

1964–1896

ארץ מוצא: סובלקי, ליטא
מקצוע: איכר

ריטה

1998–1900

ארץ מוצא: לודז' , פולין
מקצוע:

סיפור המשפחה

אברהם רובינזון נולד בשנת 1896 בסובלקי, עיירה בליטא, במובלעת חבל ארץ שעבר משלטון רוסיה לשלטון ליטא, גרמניה ולשלטון פולין חליפות. הוא הבן הרביעי, בין שבעת האחים רובינזון, ילדיהם של דוד ובלומה לבית לונדון. האב, דוד רובינזון, היה צאצא לגאון רבי יום טוב ליפמן, בר רבי נתן הלר, מחבר תוספות לתלמוד. רבי יום טוב ליפמן נולד בשנת 1576 ועץ משפחת רובינזון מנציח, היום, את כל הדורות עד לאותו גאון. דוד רובינזון, אדם דתי שומר מצוות, היה איש משכיל בזכות עצמו והיה מורה בבית ספר ולימים גם מנהל בבית הספר התיכון בסובלקי. למרות היותם אנשים דתיים, שלחו דוד ובלומה את כל הבנים לבית ספר תיכון חילוני ובהמשך ללימודים גבוהים. כל האחים רובינזון למדו באוניברסיטאות בפולין, בגרמניה ובצ'כוסלובקיה וסיימו תוארי דוקטור בתחומים שונים. בנעוריהם קיבלו כל הבנים חינוך ציוני והיו חברים ב"תנועת החלוץ" אשר פעלה בצד תנועות נוער ציוניות נוספות בסובלקי שהייתה מרכז אזורי לחיי תרבות יהודיים ומרכז ציוני מוכר.
אברהם רובינזון בחר בלימודי אגרונומיה בגרמניה, בהאמינו שלימודים אלה יכשירו אותו לתרומה איכותית לבניית ארץ ישראל, אליה תכנן לעלות. ערב סיום לימודיו, נענה לקריאתו הנרגשת של משה שפרינצק אשר בא לברלין, לעודד סטודנטים יהודיים להקדים את עלייתם כיוון שהארץ זקוקה לידיים עובדות ולא לאקדמאים. אברהם חזר לסובלקי, נישא לחברת נעוריו ועלה עמה לארץ ישראל בשנת 1921 . ראשית דרכם בארץ הייתה בעין חי ובהמשך בקיבוץ גן שמואל. לימים הצטרפו למתיישבים הראשונים במושבה פרדס חנה עם הקמתה בשנת 1929 . הבית וחלקת האדמה לידו נרכשו ברחוב 800 דאז (800 לירות א"י עלות הרכישה), לימים שדרת הנדיב היפה המובילה מפרדס חנה לבנימינה. בינתיים נולדה הבת הבכורה יעל. אם המשפחה לא עמדה בקשיי החיים בארץ. היא חלתה במחלה חשוכת מרפא ואושפזה לשנים ארוכות, עד אחרית ימיה.
אברהם המשיך בהתמדה בעבודתו החקלאית , נטיעת הפרדס ופיתוחו ובניסיונות לגידולים שונים בחלקות האדמה הסמוכות לביתו. בחלוף השנים הכיר את ריטה לבית גלובינסקי. הוא קיבל גט בחתימתם של מאה רבנים, כמו שהיה מקובל אז ונשא את ריטה לאישה בשנת 1938 . ריטה הצטרפה אליו לחיי עבודת אדמה בפרדס חנה. היא קיבלה בלב חם ופתוח את בתו יעל ועשתה כמיטבה לפצות את הילדה שגדלה עם אביה, בחסך אם ויד אישה בבית. בשנת 1939 נולדה נורית, בתם היחידה. כאבא, השפיע אברהם רב אהבה על שתי בנותיו, יעל הבכורה ונורית הקטנה. כאשר הגעתי אני, אחיינית של ריטה, ילדה שורדת שואה, בשנת 9501 אל הבית בפרדס חנה, פתח דודי את לבו וביתו לקראתי ואימץ גם אותי באהבה משרה בטחון.
הוא היה איש ספר, מרבה לקרוא ספרות וספרי היסטוריה. היה אדם מעורה בתולדות העבר ובחיי ההווה. בידע הרחב שלו היה בבחינת אנציקלופדיה אנושית מהלכת, מקדים את ה - GOOGLE בעשרות שנים. זיכרונו שפע פרטים, שמות של מקומות ואישים וגם תאריכים. דבריו נשמעו תמיד בנחת ובעניין מעורר סקרנות.
אברהם היה איש שיחה מרתק אשר אפשר היה להתייעץ אתו בכל נושא. הקשבתו השקטה והסבלנית ועצתו הנבונה, הוצגה תמיד בנחת ונפרשה כיריעה רחבה של הבנה, משלבת התעניינות בפונה אליו.
אברהם רובינזון היה איש צנוע וענו, איש עמל, ישר והגון. הוא לא מצא את מקומו בין העסקנים ופעילים אחרים במוסדות השונים שקמו עם השנים במושבה ובהתאחדות האיכרים. עם הקמת המדינה ובראשית שנות החמישים עבד בבית העולים אשר הוקם במושבה במחנות שפינה הצבא הבריטי. לאחר מכן השתלב בעבודה בבנק הלוואה וחיסכון בסניף במרכז המושבה. כול השנים עבד גם בפרדס ובלול, בחצר הבית וכן בטיפוח עצי פרי, כמו גויאבות ושסק וכן עסק בגידול בוטנים.
אברהם רובינזון המשיך כול חייו בעבודת כפיים, מחנך אותנו לאהבת הארץ במובן האידאלי של המושג, כפי שהוא הכיר בשנותיו ב"תנועת החלוץ" בליטא ובשנות חייו כחלוץ, בונה הארץ ומפריח את אדמתה.
הוא נפטר בחטף, מדום לב, בהיותו בן 68 , בשנת 1964 . הוא קבור בבית העלמין בפרדס חנה, המושבה אשר הקים ובנה לאורך שנים ביגיע כפיו, בחריצות ובצניעות, כחלוץ ולימים כאזרח גאה במדינה שזכה להקים. גאוותו הייתה על יפי המושבה שאת אדמתה אהב, כמו רבים ממקימיה וותיקיה של פרדס חנה, אשר הייתה בימים שלהם מושבה ירוקה, יפה ושובת לב.

ריטה רובינזון לבית גלובינסקי, נולדה בשנת 1900 בעיר לודז' בפולין, בת שנייה להוריה, חנוך , בעל מנסרה וסוחר עצים ולצפורה לבית ליפשיץ. היא גדלה בין חמשת הילדים – מיכאל, ריטה, חיים, רומה ופאול – במשפחה ציונית, מעורבת בעשייה בקהילה היהודית בלודז'. ריטה עלתה לארץ ישראל בפעם הראשונה בשנת 1925, יחד עם אימה האלמנה ובעקבות אחיה חיים אשר עלה בשנת 1920 . האם, צפורה התקשתה להסתגל לחיים בתל אביב דאז והן שבו לעיר מגוריהן, לדנציג. הן עלו בשנית , לצמיתות, בראשית שנות השלושים.
כנערה וכאישה צעירה הייתה ריטה אישיות תוססת, אוהבת חיים, הרפתקאות ועשייה. למרות עברה העירוני בלודז', בדנציג ובתל-אביב הקטנה, הצטרפה בלב חפץ לחיי העבודה החקלאית לצדו של בעלה, דודי אברהם, כאשר נישאה לו באוקטובר 1938 . לפני שהכירה אותו, חלמה להצטרף לקיבוץ. היא הגישה מועמדות לקיבוץ בית אלפא ונענתה בחיוב. אולם, אחריותה לאימה וההתנגדות של אחיה ואחותה סיכלו את התכנית.
כאשר הגיעה לפרדס חנה, השקיעה את מרצה ואת חריצותה בעשייה לביתה. היא שקדה על טיפוח ערכי המשפחה, משפיעה חום ואהבה על יעל, בתו הבכורה של אברהם רובינזון מרעייתו הראשונה. בתושייה וביצירתיות הפכה ריטה את הבית הקטן והצנוע לבית חם, פתוח, מכניס אורחים וצומת לבני משפחות גלובינסקי ורובינזון. גאוותה של ריטה הייתה תמיד על האירוח והכנסת האורחים. היא שקדה כי הבית בפרדס חנה יהיה המרכז לכל בני המשפחה, קרובים ורחוקים כאחד.
בשנת 1944 , לאחר מות אימה, סבתי צפורה, אשר גם היא עברה לחיות בפרדס חנה, בקרבת בתה והמשפחה שהקימה, התנדבה ריטה לצבא הבריטי, משאירה את בתם הקטנה, נורית, בת ארבע וחצי אז, ילידת 1939 , לטיפולו של בעלה אברהם. הוא לא עמד בדרכה להתגייס, בהבינו שכך היא מנסה להתמודד עם האבל על מות אימה וגם עם הדאגה המכרסמת בלבה לשני אחיה, האחד בפולין והשני בשבי הגרמני. אחיה הבכור, מיכאל, נספה בשואה יחד עם רעייתו פרנקה. בתם היחידה, רלי, שרדה והגיעה בשנת 1950 לגדול בביתם של ריטה ואברהם. אחיה, הצעיר ממנה, חיים, נפל בשבי הגרמני ביוון, עם לוחמי הבריגדה מא"י. לימים, בתום המלחמה ובשובו, יהיה ממקימי ארגוני ספורט אחדים ומבוני עולם הספורט במדינה הצעירה. כדי להתגייס לצבא, הרחיקה ריטה לכת ושינתה את תאריך הלידה שלה משנת 1900 לשנת 1905 .היא שירתה במצרים, עד סיום המלחמה. שם, זכתה בחוויה אישית יוצאת דופן, להיות ,באופן מקרי, בין מקבלי הפנים של השבויים מארץ ישראל ששוחררו מהשבי הגרמני ובהם אחיה חיים. במלחמת השחרור הייתה פעילה בהגנה, בפרדס חנה.
לאחר מותו של בעלה אברהם, בשנת 1964 , המשיכה ריטה בשנות אלמנות ארוכות, בעבודה בפרדס ובטיפוח מתמשך של קשרי ידידות עם אנשים רבים. שליטתה בשפות, פולנית, רוסית, גרמנית, עברית ומעט אנגלית וגם קצת יידיש, סייעה לה למצוא שפה משותפת עם אנשים שונים, יוצאי גלויות מגוונות. ריטה אהבה בני אדם והסבירה להם פנים. מעורבותה בחברה סביבה התבטאה בהתנדבות מתמשכת, לאורך עשרות שנים, במסגרת ארגון י.ע.ל., בבית חולים הלל יפה בחדרה. בחום הקיץ ובקור החורף, נסעה בשני אוטובוסים, לאורך שנים ואפילו בגיל מופלג, לא מפסידה את יום ההתנדבות השבועי, הקבוע, שלה. כמו כן, למדה ברידג' והצטרפה למועדון האזורי של המשחקים וגאוותה הייתה על הגביעים בהם זכתה ואשר קישטו את המזנון בחדר המגורים שלה.
בביתה הייתה מארחת ביד רחבה וכובשת את באי ביתה בחוש ההומור המופלא שלה שלא נס לחו גם בימיה האחרונים, גם כשגופה כבר בגד בה ועיניה כהו.
את פגעי הגורל והבריאות נשאה תמיד בראש זקוף, שומרת לעצמה, בלב פנימה, את הקשיים, בעוד פניה תמיד מחייכות אל הזולת ובבדיחה היא פותרת את הדואגים לשלומה.
ריטה הייתה אישה מיוחדת, עצמאית במחשבתה, בלתי מתפשרת, עקשנית שאינה מוותרת על עקרונות יושר והגינות. במיוחד, הקפידה על "כבודה הפולני" ובעיקר על עצמאותה.
עד גיל 98 חיה לבדה בביתה באומץ לב הראוי לכל הערכה. את מחצית השנה האחרונה בחייה עשתה במוסד מלבן במושבה כשהיא מצרה על כך מאד, מסרבת להכיר בעובדה שכבר אינה יכולה לנהל את חייה העצמאיים, כפי שהורגלה.
ריטה רובינזון זכורה לכל בני המשפחה, למכריה ומוקיריה, במושבה פרדס חנה ומחוצה לה, כדמות מופת של תבונה אנושית, אומץ לב, נחישות, כבוד האדם ואהבת הזולת.
בתם היחידה של ריטה ובעלה אברהם, נורית, בת דודתי האהובה, חיה בקנדה, כבר שנים ארוכות, עם בעלה, אלי כוכב, שני ילדיהם אמיר וגייל ושני נכדיהם. נורית ממשיכה ללמד בבית ספר עברי, שרה במקהלת בית הכנסת ויחד עם בעלה מעורים שניהם בחיי הקהילה היהודית בעירם.
ריטה רובינזון נפטרה באוקטובר 1998 , נושקת כמעט לשנת המאה, צלולה וחדת זיכרון ותבונה, אם כי, בדרך הטבע, כבר מוגבלת ביכולותיה הפיזיות. היא קבורה בבית העלמין במושבה פרדס חנה, לצד בעלה אברהם רובינזון. שם הם נחים באדמת המושבה אשר אהבו ובה חיו את מרבית חייהם הבוגרים ואותה צבעו, שניהם, בצבעי החלוציות האנושית, בצניעות ובענווה, בחריצות, ביושר, באהבת הארץ ובקנאות להקמת המדינה, תכונות אשר אפיינו רבים , רבים במשפחת מקימי המושבה פרדס חנה וותיקיה.

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות