חדשות אחרונות

  • ספורט. תערוכה על הספורט במושבה.
  • דף חדש: אברי הברון (היילברון) – זכרונות

משפחת הררי

מראשוני כרכור
התישבו בשנת

ירחמיאל

ארץ מוצא: לבוב, פולין
מקצוע:

בת-שוע

9999–1904

ארץ מוצא: לונדון, אנגליה
מקצוע:

סיפור המשפחה

"אמא נולדה בלונדון 1904, בת שלישית למשפחה שהגיע לאנגליה בסוף המאה ה- 19. המשפחה באה מאוקראינה. לפלשתינה עלו בשנת 1908 לנמל יפו, ואחרי שהות קצרה נסעו בעגלה לירושלים, שם גרו בשכונות ספרדיות מחוץ לחומות כדי שהילדים לא ידברו אידיש - סבא היה מ'לוחמי השפה העברית'." בת-שוע היתה מבוגרי המחזור השני של גימנסיה רחביה. "במלחמת העולם הראשונה התורכים גרשו את היהודים מירושלים לצפת והם גרו ורעבו {שם} במשך שלוש שנים. כשהסתיימה המלחמה חזרו לירושלים. לסבא היו תכניות לשלוח אותה ללונדון להמשיך את לימודיה באוניברסיטה, אך לה היו תכניות אחרות. לאחר סיום הלימודים עלתה לרכבת ונסעה לגן שמואל, שם חיכה לה אבי שאותו הכירה עוד קודם.
אבא נולד בלבוב, פולין (כיום באוקראינה) במשפחה לא ציונית. בהיותו בן 14 התיתם מאמו ואביו נשא אשה שניה, אם חורגת שתטפל בילדים. לאחר שנה ברח {אבא} מהבית, נסע לוינה, שם היה מרכז ארץ-ישראלי. אחרי זמן קצר הגיע לטרייסט ומשם בשנת 1919 עלה לפלשתינה באניה. הוא עבד בסלילת כבישים, ולאחר נדודים במחנות עבודה הגיע לגן שמואל, שם הצטרפה אליו אמה.
הוראת אביה היתה שלא תכנס לחדר משפחה ללא נישואים, ולכן הלכו שניהם לחדרה שבה היה אורנשטיין - שוחט שמילא את כל התפקידים (שוחט, עורך נישואין וגם קברן). אמא ביקשה כתובה ללא חופה אך הוא סרב, וכך נישאו בטבעת של אשתו של השוחט שגם כיסתה את כתפיה במטפחתה, והוא קידש את הזוג בבקבוק יין ובטבעת של אשתו. חזרו לקיבוץ ולאמא היה קשה מאד עם חברות הקיבוץ שדיברו אידיש-פולנית. היא לא היתה מרוצה אך לאבא היה טוב שם, עד שיום אחד לאחר שעבד בנגריה ועשה בלילות עריסה לנירה מארגז של תפוזים, היתה שיחת קיבוץ שקיבלה החלטה שלא ייתכן שילדי הקיבוץ יגדלו בארגזים ולנירה תהיה עריסה. היא {בת-שוע} עזבה את הקיבוץ והוא איתה, ונסעו לירושלים להוריה. באותה שנה התחילו קורסים אוניברסיטאים והיא התחילה ללמוד, אך בירושלים עיר הקודש היה חוסר עבודה והם עברו לגור בתל אביב. הוא עבד בבנין והיא היתה מכבסת את כביסת השכנים, וכל אותו זמן חיפשו מושב כדי להצטרף. יום אחד קיבלו מברק מהרצפלד שהתפנה משק במושב כרכור (ראיתי את המברק). עלו על הרכבת, ירדו בתחנה ליד גן שמואל, ומישהו מאנשי המושב לקח אותם בעגלה. הגיעו בחושך ובמושב גרו שתי משפחות בכל בית כי עוד לא בנו את כל הבתים. בהגיעם גילו שהחדר שהיה מיועד להם היה תפוס ע"י משפחה שלא היתה מאנשי המושב. זה היה הריב הראשון של אמא והשכנה. פינו את החדר וכך החלו חייהם בכרכור. היתה פרה ולול תרנגולות, גן ירקות ועצי פרי אחדים, ואמא חרוצה - ידה בכל: עובדת חרוצה בבית ובמשק בזמן שהגברים עבדו בשדות.
אחד מסיפוריה שהשאיר עלי רושם גדול היה שהיא היתה אורזת בסלים גבינה, חמאה, שמנת, ביצים, ירקות ופירות ומביאה לבית בנדס, שם ניקתה להם את הבית ולימדה את ילדיהם עברית, ועם סיום העבודה קיבלה שכר זעום וחזרה הביתה. 1929 קיץ - אמא העמיסה על עגלה תוצרת חלב, ביצים, עופות, פירות וירקות, ונסעה לשכונת הפועלים בפרדס-חנה כדי למכור להם מזון, אך כשהגיעה לתדהמתה גילתה שהשכונה ריקה: פרצו מאורעות {הכוונה למאורעות 1936-1939, המרד הערבי} והם התפנו לזכרון {למעשה - לבנימינה}.
1930 - אמא בהריון. את נירה שלחו לגן שמואל ואמא נוסעת ברכבת לחיפה ומשם לעין חרוד, שם היה בית חולים ליולדות (שאחר כך עבר לעפולה) של קופת חולים. כל השבוע ירד גשם. הנשים שחיכו ללידה היו מכבסות, מקפלות ומגלגלות תחבושות ובכך שילמו את אחזקתן. לאחר שאמנון נולד - תינוק גדול, בא אבא לקחת אותה וכבר במשפחה שני הילדים. המשק גדל, העבודה רבה ואמא בכל וגם פעילה בחיי המושבה. אני נולדתי בשנת 1938, תקופת המאורעות, בבית החולים בילינסון והחזירו אותנו בטקסי. בחדרה העמיסו עליו פריג'ידר חשמלאי ג'נרל אלקטריק, שאפשר יהיה לאחסן בו את המזון. הבית היה גדול יותר: הוסיפו לו חדרים והיתה אמבטיה בתוך הבית וגם בית שימוש. בשנות המאורעות היו שמים אותי מתחת למיטה. {אבא} היה יוצא לשמירה והיה חבר בוועד המושבה. אמא, שהית הפעילה בארגון אמהות עובדות, גם היא רצתה לצאת לפעילותה ואני זוכרת את עצמי בוכה בצרחות שאיני רוצה להשאר לבד בבית. החליטו להשכיר חדר אחד לדייר {כדי} שלא אשאר לבד. הָצָלָתי היתה חגיה, בת השכנים ממול, שהיתה אוספת אותי לביתם, רוחצת אותי ומסרקת ומטפלת בי עד שובם. לגן שלחו אותי כשהייתי קטנה. הגננת לא רצתה לקבל אותי כי לא היה כסא. 'אין בעיה' אמרה אמא, 'הרר יעשה כסא', וכך היה. הגעתי לגן בת שלוש ואמא אמרה לגננת: 'הילדה שמאלית. תעזרי לה למצוא את מקומה ואל תנסי לשנות' (דבר שהיה מקובל באותה תקופה). מילדות היו לי אזנים רגישות (עד היום) ואין רופא אא"ג בכל הארץ שלא בדק אותי. בחדרה, חיפה, זמנהוף בתל אביב ואפילו בהדסה בירושלים.
בגן הגדולים שהיה בקולנוע הקייצי היה נפלא. היתה גננת יפה, תקוה, שלימדה אותנו לשיר ולרקוד. מאז אני זוכרת את חגיגת הבכורים שערכנו בחצר עם 'סלינו על כתפינו'. הגעתי לכתה א' והופתעתי מאד שהילדים לא יודעים לקרוא. כנראה שאמא לימדה אותי בחופש הגדול. בשנה זו הכרתי את עדנה פרימן, חברה שיקרה לי מאד גם כיום. מכתות ב'-ג' לא נותרו לי זכרונות. המורה כספי היתה אשה רעה. כשהגענו לכתה ד' המחנך שלנו היה משה מלינוביץ ז"ל, מורה ומחנך אחד בדורו. הוא השפיע עלי מאד. אני חייבת לו הרבה. משנות התיכון בחדרה, הסמינר והצבא - אין לי הרבה זכרונות.
1958 - אברמיך ואני התחתנו, ואני התחלתי להיות מורה בבית הספר בכרכור, שבו למדו נירה ואמנון וגם ילדי ונכדי. בנינו את הבית שלנו ברחוב המושב שבו נולדתי. שנותי הטובות ביותר בהוראה היו השנים שעבדתי עם אילנה {רייפר}, וכשהיא קיבלה את הניהול נשארתי לבד וזה היה הזמן לעזוב.
כיום אני גמלאית. ילדי, נגה ונמרוד, גרים כאן עם ילדיהם"
כתבה: דינה לבית הררי, כרכור, י"ט בשבט תשע"ה 8/2/2015

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות