חדשות אחרונות

  • ספורט. תערוכה על הספורט במושבה.
  • דף חדש: אברי הברון (היילברון) – זכרונות

משפחת גלסנר

מראשוני פרדס-חנה
התישבו בשנת

ארנולד

ארץ מוצא:
מקצוע:

הלן

ארץ מוצא:
מקצוע:

סיפור המשפחה

ארנולד גלסנר, דודי, הגיע מגרמניה כחלוץ בשנת 1925, התגורר ועבד בכרכור. מאוחר יותר, בשנות השלושים, הגיעו כל בני משפחתנו לארץ. כולם היו ציונים, חברים בתנועת הספורט "בר כוכבא" מיסודה של "מכבי", והיה בתוכניתם לעלות לארץ ישראל. אבי הגיע לארץ כמתחרה בריצות למרחקים בינוניים במכביה בשנת 1932. אך חזר לברלין לרעייתו ולמקום עבודתו. אולם ההחלטה לקום ולעזוב את גרמניה מהר ככל האפשר באה בעקבות חוקי הגזע של היטלר שהיוו זרז לכל מי שעבד והתפרנס בברלין. וכך, בדיוק לפני 75 שנה, בנובמבר 1933, הגיעו הורי לחוף חיפה באוניה "פאטריה". אותה "גיגית מלוכלכת" שלימים נרשמה בהיסטוריה של העלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל כספינת הגירוש של הבריטים שטבעה מול אותו נמל בשנת 1940.
באותן שנים עלו לארץ גם שתי אחיותיה של אמי והתמקמו בפרדס חנה – האחות הרטה, שהיתה נשואה ואם לבת (מלכה) הגיעה עם משפחתה מהולנד. הם גרו שנים רבות בחצר האחורית של משפחת לרנר. הרטה היתה תופרת במקצועה ותפרה את השמלות היפות של הילדות ואמותיהן. בעלה ארתור גרינברג היה פועל חקלאי ואחר כך שרת בצבא הבריטי. האחות הבכירה, אלזה אפשטיין הגיעה במסגרת איחוד משפחות, שכן נישאה נישואין פיקטיביים לדודי ארנולד וכך קיבלה רישיון עליה. שני אחים של אמי נשארו בגרמניה עם משפחותיהם ולא שרדו את השואה.
דודתי מינה, האחות הצעירה של בני משפחת גלסנר, שירתה בצבא הבריטי והיתה באה להתארח אצל אמה ואצל אחיה בחופשותיה. כולם התגוררו בפרדס חנה, וסבתי חנה גלסנר התגוררה שנים רבות במושבה בדירה בבית לאופר. זכורים לי לטוב ניחוחות החלות שהיתה אופה לכבוד שבת והקניידאלאך במרק העוף שהפליאה לעשות.
בתקופת מלחמת השחרור הצטרפו לחמולה גם האח הצעיר ליאו עם אשתו ובתם. הם עזבו את ירושלים לפני המצור והתגוררו בחצר בית אפשטיין.
אם למנות את כולם חיינו בפרדס חנה כ-16 נפשות בני משפחה אחת, שלא להזכיר את הקרובים הרבים שבאו להתארח לעתים מזומנות ולתקופות ממושכות.
שלושה אחים הקימו את חברת המשאיות "אחים גלסנר, פרדס חנה". יותר מאוחר הצטרפו ל"משרד להובלה פרדס-חנה – כרכור והסביבה". המשרד היה בבית ברגר ליד בנין החנויות שבו היה גם הדואר. המשאיות היו שייכות לנהגיהן והן הובילו סחורות לפי סידור עבודה לחיפה, לתל-אביב ולכל מה שבדרך.
בית המגורים, העומד עדיין ברחוב חרובים בפרדס חנה, נבנה על ידי שלושת האחים במשותף, כולם נהגים, ובימיו הראשונים אכלס את שלושתם. שלא כמו תושבי המושבה האחרים לא היו לנו שטחי אדמה ופרדסים ושטח החצר היה רק דונם אחד. בחצר היה מוסך גדול בנוי מפח גלוני ובו חנו שלוש המשאיות של המשפחה מתוצרת אוטוקאר, וולבו וג'י-אם-סי.
בשלהי מלחמת העולם רבו מקרי גניבת הרכב ולכן נשכר שומר לילה, שתוגבר בכלב בוקסר מפחיד, ואז התמלאה החצר במשאיות של אחרים שחיפשו מקלט למכוניותיהם, ובאו לחניית לילה בחסות עינו הפקוחה של השומר. אחרי שכולם חנו בכל שטח החצר הוגף השער וננעל במנעול גדול. בוקר אחד, אחרי שנת לילה טובה של השומר וגם של הכלב התעוררו כולם לגלות שחלק מן המשאיות נעלמו...
יום העבודה של הנהגים החל בדמדומי הבוקר והסתיים בשעות הלילה. ידיד של המשפחה שאל את אבי מה שלומה של בתו הקטנה והוא ענה שלא ראה אותה מאז שבת ויזכה לראותה בשבת הבאה. הדרכים היו, ברובן, דרכי עפר ועברו בין כפרים ערביים כמו טול-כרם וקלקיליה בדרך לתל-אביב, וטירה בדרך לחיפה. החרדה לשלומם של הנהגים מפני היתקעות בבוץ בחורף או שקיעה בחול בקיץ, ובעיקר החשש מפני התנכלויות של ערבים היו מקור לדאגה מתמדת במשפחות הנהגים. באחת הנסיעות לחיפה פגע כדור רובה בירכו של דודי מקס והוא שכב שבועות ארוכים בבית עם רגל חבושה. באירוע אחד נותרו שני חורים בפח הגג של משאית הג'י-אם-סי, שסימנו בדיוק מהיכן חדר קליע הרובה ומנין יצא, והיה כפסע בינו ובין ראשו של אבי.
בביתנו חיו שלוש המשפחות של האחים גלסנר – אבי (פריץ), אמי (בטי) ואני בחדר הגדול ביותר, דודי ארנולד ואשתו הלן בחדר עם הכניסה הנפרדת ודודי הרווק מקס בחדר השלישי. כולם השתמשו באותו חדר אמבטיה ובאותו בית שימוש. חברות היו באות לבקר אותי וליהנות מנפלאות בית השימוש שבתוך הבית, עם המים הזורמים וגליל ניר טואלט מחובר לקיר, שלא כמו השירותים החיצוניים שהיו נהוגים בבתים אחרים.
במטבח המרווח שבבית בישלה אמי את הארוחות הגדולות לכל שלושת האחים הנהגים וגם לנהגים העוזרים ולסבלים שהצטרפו אליהם. כל ערב היו גברים רבים, שעובדים עבודה פיזית קשה ובעלי תיאבון גדול, מסובים לשולחן האוכל הענק שהיה עמוס באוכל בסיסי משביע בכמויות גדולות: מרק, בשר בקר ותפוחי אדמה, ירקות מבושלים וקינוח. אמי הייתה מגישה את האוכל לשולחן ועד שהגיעה לארוחתה היו כולם כבר מסיימים לאכול. מאחר ונשארה לשבת ליד השולחן לאחר שהאחרים כבר קמו, היה אבא מקנטר אותה: "רואים שאת לוקחת לעצמך את המנה הגדולה ביותר". לימים שמעה אמי מהגננת, מלכה ראביד, שבתה הקטנה מספרת בגן ש"אמא אוכלת הכי הרבה בשר" במשפחה.
הבית הגדול עבר שינויים בהרכב דייריו:
דודי ארנולד עם אשתו הלן עברו לגור בבית קטן משלהם שהיה מול לתחנת "אגד" החדשה, ואחרי הולדתה של ביתם גבריאלה עברו להתגורר בבית משפחת סמל (משפחתה של אשתו) בדרך הנדיב. בחצר הבית גידל ארנולד עצי פרי טרופים מזנים אקזוטיים, שבימים ההם היו ייחודיים מאוד, כמו אבוקדו, אפרסמון ומנגו.
דודי מקס, שהיה לי כמו אב שני, נפטר מצהבת בהיותי בת שמונה.

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות