חדשות אחרונות

  • ספורט. תערוכה על הספורט במושבה.
  • דף חדש: אברי הברון (היילברון) – זכרונות

משפחת בורכרד

מראשוני פרדס-חנה
התישבו בשנת 1930

אליעזר

1998–1899

ארץ מוצא: המבורג, גרמניה
מקצוע: חקלאות

עליזה

1988–1899

ארץ מוצא: ברלין, גרמניה
מקצוע: חקלאות

סיפור המשפחה

הורי, עליזה ואליעזר, שניהם ילידי גרמניה, נולדו בשנת 1899, סוף המאה ה–19.
אמי לבית בלומנטל נולדה בברלין ולה שני אחים, למשפחה מתבוללת שנקראה בפי ליצני הדור "יהדות של פעמיים בשנה" (ראש השנה ויום כפור) בסיום למודיה עבדה כספרנית בספריה ולאחר מכן למדה הכשרה חקלאית בחוות הכשרה "מרקנהוף", שם הצטרפה לעוד צעירים ציונים שרובם יוצאי מזרח אירופה.
אבי, אליעזר בורכרד, נולד בהמבורג למשפחה יהודית אורתודוקסית. היתה לו משפחה ענפה והם גרו בקהילה יהודית פעילה ותוססת. סבו, שהיה פעיל בקהילה ותמך בתנועה הציונית שהיתה אז בחיתוליה (למורת רוחם של רבים מחבריו), נשא נאום בפתיחת הקונגרס הציוני שהתקיים בהמבורג בשנת 1909. אבי היה חייל במלחמת העולם הראשונה ובסיומה, בהיותו בן 19, נתקל בחוברת מסוימת, לאו דוקא ציונית, ובה תוארו יהודי גרמניה כסוחרים, עורכי–דין, רופאים בנקאים וכו' (ואכן בביתו, בית רופא גרו בקבע שלוש משרתות גויות: מבשלת, מטפלת לילדים ומנהלת משק בית) הוא החליט שאינו רוצה ללכת בכוון כזה. "אני אהיה אכר". באותה עת הגיעה לגרמניה הבשורה על הצהרת בלפור – זו היתה הנקודה שבה החליט ללכת להכשרה חקלאית ולעלות לארץ ישראל. במשפחה ובקהילה נחשב כמשוגע; מי מחליף בית כזה ותנאים כאלו בחיים קשים בארץ ישראל ? ובכלל צריך לחכות למשיח. אך הוא בשלו: נרשם במשרד להכשרת נוער חקלאי, נשלח לאוניברסיטה חקלאית ללמוד חקלאות, ומשם לחוות הכשרה מרקנהוף בו שהתה כבר אמי עליזה. בגמר ההכשרה הרגיש צורך בהכשרה נוספת, ועבד עוד כשנה בעבודה חקלאית אצל אכרים בכפר.
הוא עלה ארצה דרך טריאסט לאלכסנדריה ומשם לעזה ואז לנמל יפו וכאן אצטט מזכרונותיו: "באוניה מאלכסנדריה היו אנשים בני עמים שונים. ישב על ידי אדם מזרחי, לבוש בגלביה ארוכה, חשבתי אותו לטורקי. הבוקר אור וה'טורקי' פותח את ארגזו ומוציא ממנו זוג תפילין – תפילין כמו שאנחנו הנחנו רחוק מפה באירופה הצפונית – מניח ומתפלל תפילת שחרית. זה עשה עלי רושם עמוק. איך עם ישראל מפורד ומפוזר בין ארבע כנפות הארץ, ובכל זאת מאוחד במנהגיו ובדרכי חייו".
מיפו הגיע לעין גנים (ליד פתח תקוה, נוסד ב 1908 מושב הפועלים הראשון בארץ), שם השתכנה קבוצת הצעירים בבית מוסנזון, הקימו משק קטן, עבדו הרבה בעבודות חוץ וסבלו מקדחת (איך לא ?) אותו מסלול עשתה גם עליזה אמי (אשתו לעתיד של אליעזר אבי). משם אמי כתבה לאחותה בברלין: "אני כבר אוכלת ואוהבת זיתים ופה ידוע שזה הסימן של התאקלמות בארץ ישראל".
ישיבתם בעין גנים היתה ארעית, בשנת 1923 נקבע להם כמקום התישבות "רוב אל נזרע" (קבוץ מזרע היום). ברבות הימים הגיעו עוד חלוצים למקום ואז החליטה קבוצת "מרקנהוף" שצר המקום שם, ואחרי ויכוחים רבים התישבו בשנת 1923 בעמק הירדן וקראו לקבוצתם בשם בית–זרע (דרך אגב, את השם הציע להם גרשום שלום שהיה בזמנו נשוי לאחותו של אליעזר). אחרי כ 10 שנים, בשנת 1929, החליטו בני הזוג עליזה ואליעזר לעזוב את הקבוץ עם רצון להמשיך בעבודת האדמה בצורה התישבותית שונה. הם עזבו לזמן קצר לפתח תקוה (עין–גנים), ובתחילת 1930 עברו עם בנם הבכור ברוך בן ה 4 לפרדס חנה שהיתה בראשית היווסדה. בתחילה, כיתר התושבים, נטעו פרדס, עבדו בבית ובחצר וכמו כן עבודת חוץ. לבסוף הגשימו את חזונם למשק מעורב – משק המספק לעצמו את כל או את רוב צרכיו. נוסף לעבודה בפרדס המרוחק (כלי הרכב לשם היה, כמובן, החמור) בחצר ליד הבית היו עצי פרי, גן ירק, כרם, מספוא לבעלי החיים, דיר עיזים, לול תרנגולות וכמובן חמור. כעבור שנה נולדה חנה הפרדס-חנאית היחידה משלשתנו ; "אני זוכרת את הבית הפשוט והחם, את מנורת הנפט וה"לוקס", את הפתיליה והפרימוס. את המקלחת שאבי בנה בחוץ וכמובן את 'בית הכסא' עמד בכבוד בחצר." כשחנה היתה בת שמונה וחצי נולדה בת הזקונים, דבורה. בשנות ה- 50 הגיעו לחקלאי ישראל מענקים מארה''ב – אז "התברגנו": לחמור שלנו נוספה עגלה, צנורות חדשים שדרגו את השקיית הפרדס וכו'.
הורינו האריכו ימים וסיימו את חייהם באותו בית שבו התישבו בשנת 1930. הם זכו לראות נכדים ונינים. ארבע נכדות ומשפחותיהן בנו את ביתם בחצר סבתא וסבא, עליזה ואליעזר.

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות