חדשות אחרונות

  • זכרון בסלון 2019
  • תערוכה בגלריה: הגדות מאוסף פוגל
  • דף חדש: אברי הברון (היילברון) – זכרונות

משפחת אלטברג

מראשוני פרדס-חנה
התישבו בשנת 1929

יוחנן

1971–1902

ארץ מוצא: ברלין, גרמניה
מקצוע: חקלאי

רבקה

1960–

ארץ מוצא: שמיהיים, גרמניה
מקצוע: חקלאית

סיפור המשפחה

יוחנן אלטברג נולד בברלין בשנת 1902. משפחתו היגרה מגליציה לווינה ומשם לברלין. שם משפחתם היה ספיר. בווינה השם היה "יהודי" מדי והם החליפו אותו לאלטברג, שם משפחתה של סבתי לפני נשואיה. בשנות המדינה הראשונות, כשהרבה אנשים עברתו את שמם, אבא חזר לשם ספיר.
בשנת 1924 אבא עלה ארצה עם קבוצת "מרקנהוף" שהקימה את קיבוץ בית זרע. בירושלים הוא עבד בספריה הלאומית, הייתי מאד גאה בו.
אבא היה בין ראשוני פרדס חנה.בספר הזיכרונות של גדעון חזנוב, הוא מספר על עשרת הבתים הראשונים ,"...והרצפות היו מלוכלכות בשכבת סיד וצבע די עבה. אלטברג ואני החלטנו לעבוד בניקוי בשותפות..." כמו כן נשאר לי תצלום קטן של אבא וקורט שפיגל מטפלים בפרדסים הצעירים. בשנת 1934 אבא עזב את פרדס חנה. הוא חי במשמר העמק, שם הוא הקים משתלת עצי פרי ועבד שנים רבות עם משתלת לוריא בפרדס חנה. הוא נפטר בשנת 1971. אחי ירון, שהוא צייר, חי במשמר העמק.
רבקה אלטברג, אימי.
אימי נולדה למשפחה אדוקה בכפר קטן בשם שמיהיים, בדרום גרמניה. אביה היה חייל בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ומת במגפת השפעת ב-1918, שממנה נפטרו 40 מיליון בני אדם. אימי, אחותה וסבתי עברו לגור אצל הסבא, שהיה סוחר בהמות. מאוחר יותר, היתה גאה במוצאה ממעמד סוחרי בהמות משתי סיבות: ראשית, עיסוק בבעלי חיים היה הקרוב ביותר לחקלאות; שנית, זה היה נחשב למעמד נמוך, לא מכובד, וזה התיישב טוב עם תפיסת העולם הסוציאלית שלה. עפ"י אמא אדם עשיר הוא גנב. במקרה הטוב, אבא שלו היה גנב. היא פגשה בציונות כשלמדה בסמינר למורות. עלתה ארצה ב1925. לאבא היה עליה "פור" בשנה וזה נחשב בהחלט לטובתו. כילדה היו לי מספר טענות אליה: היא לא חלתה בקדחת, לא עבדה בסלילת כבישים ולא עלתה ארצה בעליה "חשובה", העליה השניה או השלישית. בשנת 1924 בערך היתה עליה גדולה יחסית שנקראה עלית גרבסקי. גרבסקי היה שר פולני שהטיל מסים כבדים על מעמד הביניים. זה דחף יהודים רבים לעלות לארץ. זאת היתה עליה של בורגנים והיתה חשובה מאד לפיתוח תל אביב. אמא הקימה, יחד עם חברה, בית ילדים בירושלים. היתה להן שכנה ערביה שלימדה את שתי ה"יקיות" האלו להיות ישראליות, למשל לאכול זיתים. אמא אהבה אותה מאד. שמה היה נורה וזאת אחת הסיבות לשמי. על הפגישה הראשונה של אמא עם פרדס חנה היא סיפרה שאבא הביא אותה להראות לה את המקום, על יד צריף ישבה אשה, לעסה לחם ונתנה אותו לתינוק שלה. למקום הזה אני לא באה אמרה. לקח לה זמן להסתגל, אך היא בהחלט הסתגלה. היא היתה חקלאית למופת. היה לנו משק מטופח וריווחי. היא היתה אשה חרוצה, אמיצה ופתוחה בתפיסתה הכלכלית. השקפת העולם שלה היתה: תפקידו של יהודי בזמן הזה הוא לעלות ארצה ולעבוד את האדמה. את זה היא קיימה. בפגישות של הפרדסנים היא היתה האשה היחידה, אבל אנשים הקשיבו לה והחשיבו את דעתה שלא תמיד בנחת נאמרה. במשך מלחמת העולם לא היה יצוא של תפוזים שהיו מקור הפרנסה העיקרי. אז נוסף לנו דיר עם תשע עיזים, לול תרנגולות ובית אמון לאפרוחים. גידלנו, יחד עם אליעזר בורכרד (שהיה אגב הדבר הכי קרוב לל"ו צדיקים שאני פגשתי בחיי) בוטנים, תפוחי אדמה ועוד.
אמא חיה בפרדס חנה עד מותה בשנת 1960. בשנותיה האחרונות היתה חולה מאד ושכבה פעמים רבות בבתי חולים.

נורית סלע

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות