"תסגרו כבר את השיבר", היה צועק רוזנברג ומתרתח, כשדירתו היתה מוצפת מים. וזה היה קורה הרבה. כמה תחנונים שטח רוזנברג, וכמה מכתבים כתב. רוזנברג המסכן ואשתו, נאלצו פעמים רבות לפנות מים מדירתם.
רוזנברג, הלא הוא אברהם רוזנברג, גר מתוקף תפקידו כמנהל בית הספר, בדירה שהעמידה לרשותו התאחדות האיכרים בקומה השניה. איך הגיעו מים לקומה השניה? מלמעלה כמובן. מלמעלה? כן. הדירה של מנהל בית הספר היתה ממש מתחת לבריכת המים.
"בית מכנס" נמצא היום מחוץ לגדר בית הספר, אך בעבר הוא היה בלב השטח שבו פעל בית הספר החקלאי. "בית מכנס", או בשמו הקודם "בית המנהל", הוא בית מיוחד בגלל סיבות רבות. אחת הסיבות היא שזהו אחד הבנינים היחידים בארץ (אולי בעולם?) שבנו אותו… מלמעלה למטה.
כן, כן! מלמעלה למטה!
בשנת 1936 עבר בית הספר החקלאי ממעונו הזמני בחוות "מגד" אל מקומו הנוכחי. המבנה הראשון שנבנה היה מגדל המים – מאגר מים ל-120 קוב. תכף אחר כך נבנו חדרי הכיתות, הפנימיה וחדר האוכל. שנת 1936 השנה הראשונה של "המרד הערבי", שמשמעותו עבור הישוב היהודי בארץ היתה מאבק יומיומי אלים ורווי דם על שליטה בדרכים ועל חיי שגרה ופיתוח. על גג בריכת המים הוכנו חרכי ירי "רק למקרה שלא יבוא". והוא אכן לא בא.
שטח בית הספר השתרע אז למרחק, ועל חלק משדותיו ואדמותיו בנויים היום בתים שהם חלק מהמושבה, ופעם היו חקלאיים. קרוב יותר לבריכת המים עמדו מבנה כיתות הלימוד, פנימית הבנים וחדר האוכל.
בשנת 1938 "סגרו" את הקומה השניה בין העמודים שעליהם עמדה בריכת המים בקירות בטון, והפכו את החלל שנוצר לדירה. מסופר, שבאחד הימים הורגש זעזוע חזק כתוצאה מרעידת אדמה, ובני הבית רעדו גם מפחד כששמעו את שקשוק המים מעליהם. דירת המנהל כללה גם מחסן מיוחד ששימש "סליק" של ההגנה.
אתם שואלים איזה מנהל גר בתוך בית הספר? ובכן, חקלאי פרדס חנה היה בית הספר שנחשב לבית הספר "הכי שווה", שבו גם למדו ברמה גבוהה מאד לימודי תיכון רגילים, גם קיבלו תעודת בגרות, וגם מקצועות החקלאות נלמדו ברמה גבוהה מאד. בית הספר היה היהלום בכתר התאחדות האיכרים והיה מקור גאוותה שנים רבות מאד. הוא משך אליו תלמידים מכל קצווי הארץ. "פרדס חנה היה בי"ס אליטיסטי. להכנס לכאן היה כמו הרווארד וקיימברידג', כמו סניף של הריאלי, והרמה של הלימודים היתה גבוהה.", סיפר לנו אחד הבוגרים.
בית הספר הציע פתרונות מגורים לסגל ההנהלה הבכירה שלא היה לו בית בסביבה הקרובה, וכן דירות למדריכי "הפנימיונים" ומשפחותיהם. הראשון שגר בדירה שמתחת לבריכת המים היה מר הוגו זלוסצר. זלוסצר עלה ארצה לאחר ששירת כקצין אוסטרי במלחמת העולם הראשונה, וקיבל תואר מהנדס אגרונום מהפקולטה לחקלאות באוניברסיטת וינה, באוסטריה. בארץ עבד במקוה ישראל ולאחר מכן היה בין מייסדי "כדורי", בית הספר החקלאי בכפר תבור. כעבור 10 שנים, ב- 1934, הצטרף לד"ר בירם, מנהל בית הספר "הריאלי" בחיפה, ותכנן והקים את בית הספר ואת המשק החקלאי. הוא ניהל את בית הספר עד 1948. סיפוקו הגדול היה, תמיד, למצוא חלק גדול מתלמידיו שהתפרנסו מחקלאות. ואחריו ד"ר פריד. המנהל האחרון שהתגורר בבית המנהל היה חיים קלמר.
אלא שבריכת המים היתה מתמלאת לעתים עד להתפקע, והמים נזלו וחדרו את דירת המנהל והציפו אותה. "המשפחה היתה מאד צנועה. אבל אני זוכרת שבחדר המגורים היה להם שטיח פרסי שהוא הכי הכי סבל מהשטפונות, היה מקרר קטן ושני חדרי שינה…" (מתוך ראיון עם אסתר דוד, 4/11/1999). "לגב' רוזנברג היה פעמון גדול, והיא היתה עומדת ליד החלון מלמעלה ומצלצלת חזק וכולנו ידענו מה הענין וקפצנו עם הפיז'מות. איש, איש אחז בדלי. היה אז טוביה קמפנר יחד עם אברהם והיו זאב פרלשטיין ונתן גרינבאום … זה היה הקורטט הקבוע. יחד אתם נוספו עוד כמה אנשים שגרו פה. לקחנו את הדליים ולכל אחד היה זוג מגפיים פשוטים, כי המים הגיעו גם עד הברכיים, ואז עם הדליים שפכנו את המים דרך החלונות. החלונות היו אז עם כנפיים ואפשר היה לפתוח אותם. שפכנו את המים ביאוש רב, וגב' רוזנברג מהר מהר ניסתה להציל את מעט המזכרות והדברים הקטנים שהיו לה. היה לה ארגז כזה שגם נרטב וכמובן השטיח הפרסי שאחר כך כבר לא היה בשימוש. סיימנו עם סמרטוטים וכל השאר עד לפעם הבאה…" (עמ' 2 בראיון עם אסתר דוד, 4/11/1999, תיקי תפנימיה, 10140)
מלמעלה למטה אמרנו? ובכן, כמה שנים אחרי שנבנתה דירת המנהל, "נסגרה" גם קומת הקרקע, והפכה לחדר חולים. מאז נראה הבית דומה למראהו היום. בעת הקמת המדינה כבר היה מגדל המים בנוי, ומתחת לבריכת המים – שתי קומות המכילות 4 חדרים, 57 מ"ר סה"כ. לאחר הרחבת הקומה הנמוכה כלל המבנה 100 מ"ר סה"כ. 
"למטה בכניסה היה חדר אחד גדול, חדר החולים. היו לו שרותים, מקלחת וגם בית שמוש. היתה גם הפינה של התה והקופסא של הביסקויטים, על מנת שנוכל לתת אותם לתלמידים החולים. את צריכה להבין שאז תלמידי הפנימיה שהו בבית הספר מחג לחג ונסעו הביתה רק אחת לשלושה חודשים. כמובן שזה היה נהדר בשביל הגיבוש וכל השאר, אבל כמובן שגם חלו ואז לא היו לכל הורה שתי מכוניות כמו היום ולא היו כמעט בקורים. טיפלנו בחולים בשפעת פשוטה ועד למחלות קשות. בחדר החולים היו 6 מטות, 3 מכל צד, והיה גם ארון לילה לכל אחד. לא כל כך זכור לי אם היו מחלות מדבקות, אבל היינו בקשר עם ההורים ובעת הצורך קוראים להם שיקחו את הבן הביתה. רק אח"כ, כשבנו את בנין המרפאה, היה חדר נפרד. כמה זמן התקיים חדר החולים פה למטה במגדל? עד שד"ר רוזנברג עזב והגיעה משפ' ד"ר פריד עם שני ילדים, והם כמובן חשבו שלא צריך להיות לידם שם למטה חדר חולים. חדר החולים עבר לבנין הפנימיה הגדולה.[1] ד"ר פריד לקח לעצמו את שתי הקומות. למטה היה חדר אירוח של בית הספר." (ראיון עם אסתר דוד, 4/11/1999, 10140).
כאשר בא ד"ר פריד, הסלון בקומת הקרקע היה במשך השבוע לרשות בית הספר, ובזמן החופשי שימש את המשפחה כסלון ביתי משפחתי. היה בו גם המטבחון הקטן ששימש את חדר החולים, וד"ר פריד ואשתו בישלו שם.
כאשר בא ד"ר קלמר לגור במגדל הוא עשה שינויים בדירה. הוא הגיע עם אשתו ושלושה ילדים, ונדרש להם מטבח גדול יותר. הוסיפו מהחלון ובנו סלון ומטבח מודרניים, והוספיו מרפסת ששימשה את כולנו בערבי הקיץ למפגשים חברתים יפים. למעשה עשו חלוקה פנימית, כך שכל אחד קיבל את הפינה הקטנה שלו.
אחרי סיום הקדנציה של ד"ר קלמר נעזב הבית.
עם השנים הפסיקו מנהלי בית הספר לגור בו, ואחרי כמה שנים שבהן הבית עמד נטוש, הוא שופץ ביוזמת בוגרי בית הספר, ודירת המנהל הפכה למשכנו של ארכיון בית הספר.
לאחר מכירת חלק ניכר משטחי בית הספר נותר בית המנהל כבית לשימור מחוץ לקמפוס בית הספר. 
[1] ב- 1967 התקבלה תרומה של משפ' טרובוביץ, ונבנתה מרפאה וחדרי חולים, שכללו גם חדר בידוד ומרפסת קטנה בין המרפאה לבין הבית של האחות. – מדברי אסתר דוד, בראיון איתה – תיקית הפנימיה, 10140
מחקר, כתיבה ועריכה: יהודית אבני, אירית אורן, יהודית בינהיים, דודי שליט