חדשות אחרונות

  • ספורט. תערוכה על הספורט במושבה.
  • דף חדש: אברי הברון (היילברון) – זכרונות

החקלאי – שטחי החקלאות וגן הירק

"חקלאות זה מקצוע, זה לא תחביב ציוני" היה נוהג לומר הוגו זלוסצר, מנהלו הראשון של בית הספר החקלאי. וברוח זו אמר תמיד מנהל העל של בית הספר, ד"ר בירם: "טוב לנער כי ישא עול בנעוריו".
חקלאי פרדס חנה היה שייך ל"נבחרת", לאליטה.
בבית הספר החקלאי רק ארבעה מתוך ששה ימי השבוע הוקדשו ללימודים. יומיים בשבוע (לפחות) הוקדשו לעבודה חקלאית "בשטח".
בבוקר יום העבודה היתה כל הכתה מתייצבת לפני חדר הרפתנים, והמדריך שאחראי על סידור העבודה היה יוצא אל המרפסת הקטנה בקומת הקרקע, וקורא את שמות התלמידים ו"הסידור" שלהם. אלה ללול, אלה לרפת, אלה לקולקציה, אלה למטעים ואלה לפלחה. "הכי שנוא עלינו היה הנוי והמטבח. נוי זה היה לעצלנים", מספר דודי שליט.
היית "אס" בעבודה החקלאית? היית בעניינים. הצטיינות וחריצות בעבודה החקלאית היתה אחד הקריטריונים להערכת התלמידים בעיני עצמם ובינם לבין עצמם. בימי העבודה התלמידים לא היו "ילדים", אלא עבדו שכם עם שכם עם המבוגרים. כאן, בעבודה החקלאית בבית הספר החקלאי, היה מקום גם למי שלא הצליח להגיע להישגים בכתה.
דודי שליט אומר: "תקופה קצרה החלפתי את פיני טמיר בניהול המטעים וגידול עצי פרי (שרפפורט לימד). יום אחד בא אלי חיים קלמר, מנהל בית הספר, והטיל עלי לחנך כתה כלשהי. תעודת הוראה לא היתה לי. הכתה היתה קטנה, אבל פרועה וכל המורים נכשלו. היו בה עשרה בנים ושתי בנות, אין מחברת, ואיכשהו 'התגלגלתי' איתם לאורך השנה. גם מתן גור לא נתן לשלח תלמידים הביתה, כדי לתת להם הזדמנות, והרבה מהם הפכו לאנשים מצליחים. אחד שהיה תלמיד גרוע חוץ ממקצוע הלשון, וגם היה סוציומט, הפך לוטרינר; אחר – רופא לב משתיל; תלמידה אחרת היתה למנהלת מח' ילדים בלניאדו ומרצה באוניברסיטי; ותלמיד נוסף הוא היום אחד מבעלי סוכנות מטוסי המטען הגדולים ביותר בעולם. זה היה עבורי בית הספר, שבעצם קיומו והרוח של שמירה על תלמידים, בלי התמקדות בציונים דווקא."
הבוגרים הותיקים מספרים לנו: "עבדו יומיים ובכתה ה' (היום: י"א) עבדו שלושה ימים. עבדנו כולנו בכל הענפים, וענף הרפת היה הכי משמעותי. כל תלמיד נדרש לפעמיים חודש רפת – ללון בחדר הרפתנים, ליד חדר הרפתן הראשי קורט (פיכטמן), שלפעמים החליפה אותו בלה (בולייבסקי – יובל)",  מספרים הבוגרים. העבודה בענפי המשק השונים היתה חלק משמעותי מאד בחיי בית הספר.[1]
החקלאות בבית הספר היתה מגוונת. היו מטעי הדרים ועצי פרי אחרים, היו שדות חיטה וחציר, והיה גם משק חי: תרנגולות, פרות, וגם דבורים. שטחי החקלאות היו גדולים ורחבים – אם כי תמיד היתה הרגשה שצריך עוד – וחלקם היו רחוקים ממבני הכיתות והפנימיה. במונחים של היום: רחוק מחוץ לגדר. כמה רחוק? רחוק מאד. מכיוון שבתחילה חלק מן הקרקעות החקלאיות היו סמוכות לכפרים ערביים, ובית הספר נוסד סמוך לפרוץ תקופת "המרד הערבי" (מאורעות 1936-1939), לא התאפשרה עבודת התלמידים בשדות אלה. לאור המצב פנתה התאחדות האיכרים לפיק"א בבקשה לחכור שטחים הסמוכים יותר למוסד, אך אלה לא התאימו לגידולי מספוא וירקות, ופיק"א המירה אותם ב- 180 דונם, באזור ביצות כבארה, שיובשו כמה שנים קודם לכן למרגלות זכרון יעקב, שהיו מרוחקות מהמוסד.[2]
בשנת תרצ"ו (1936), שנה לאחר מיקומו של בית הספר במקומו הנוכחי, כלל המשק החקלאי 130 דונם אדמת נטיעות, 200 דונם אדמת פלחה ומשק חי. בקרקעות ניטעו 3 דונם כרם, דונם אחד עצי פרי – תפוחים, אגסים ושזיפים. על שטח של 18 דונם ניטע פרדס. גן ירק נשתל על שני דונם ונתן יבולים יפים … הוקמה משתלה של עצי פרי, ובה 4,000 שתילי נשירים והדרים, הן כדי לספק את צורכי המשק והן את דרישות יישובי הסביבה, ואדמת הפלחה נתנה יבול נאה של חיטה וחציר.[3]
כעבור כ- 10 שנים, בשנת 1949 ברשות בית הספר כבר שטח של 500 דונם, מהם 200 גידולי שלחין ויתרם גידולי בעל. עדיין כל העבודה נעשית בידי תלמידים, ללא עבודה שכירה, בהשגחת בעלי מקצוע.[4] במשק היו אורווה אחת עם שתי פרדות וחמור, שתי רפתות שהכילו 13 פרות חולבות, 4 מבכירות ו-6 עגלות, מחסן וחדר מכונה, 7 לולים ובהם 700-800 תרנגולות, מכוורת בת 37 משפחות, 4 מחסנים ושתי סככות למכונות חקלאיות וכלי עבודה. גידולי בית הספר היו הדרים, אבוקדו, פלחה, שלחין ומטעים.
כעבור עוד 10 שנים, בשנת תשי"ח (1958), עמדו לרשות בית הספר 2,200 דונם. מרבית השטח היה גידולי פלחה בעל, וכן אספסת ומספוא, גן ירק, בוטנים, כותנה וגידולי תעשיה. המשתלה השתרעה על 6 דונם, ו-100 דונם נוספים שימשו למטעים. הרפת כבר כללה 40 פרות, מחציתן חולבות. הלול כלל 1,850 מטילות, ועוד כ- 60 עופות מים. בנוסף לזה עמדו לרשות בית הספר 3 בהמות עבודה, וכן טרקטור, קומביין, מכבש, קומביין לירק, מחרשות דיסק, מקצרות, עגלות וכד'.
ועל זאת היתה גאוותו של בית הספר: "בתקופת למודיו בביה"ס עובד התלמיד בכל ענפי המשק, לפחות חדשיים בכל ענף. בפנקס העבודה שבידיו עליו לרשם יום יום מה היתה עבודתו. נוסף על כך מוטל על התלמידים למלא תפקידים מיוחדים – משבועים עד חדש באורוה, ברפת ובלול. בעונות ידועות של השנה מתגיסים התלמידים לעבודות נוספות – בקציר, בקטיף ובזריעה. לעומת זאת מוסיפים שעות ללמוד בכתות הנמוכות בימי גשם, כאשר הדרישה לידים עובדות מועטה. קבוצת תלמידים מקבלים עליהם עבוד חלקות אדמה על אחריותם. ההכנסות מוקדשות למפעלים סוציאליים. התלמידים מקדישים שליש מימי חופשתם לעבודה במשק ביה"ס. על שטח של ששה דונמים ניטע גן בוטני לימודי" (עמ' י').
לנהוג בטרקטור – כל אחד יכול. רשיון? בחייכם, מי שמע על זה? בתקופה הבריטית ובשנותיה הראשונות של המדינה כל מה שהיית צריך זה להגיע לפדלים.
כשרפי שולבוג (שלו) כתב להוריו "אני עובד בזמן האחרון בסדור צלחות בפרדס", הוא לא התכוון לעריכת השולחן. "צלחות" הן הגומות מסביב לעצי הפרי. בבית הספר החקלאי, כשאמרו "הקולקציה" לא התכוונו לתצוגת אופנה. רחוק מזה…

[1] מתוך מכתב שחתומים עליו ד"ר בירם וצבי איזקסון, מופנה להנהלת פיק"א, מתאריך 19/4/1936. צולם מהארכיון הציוני. בתיק 10133.
[2] מפנה להערה: "אדמות כברה ממוקמות מערבית למעין צבי, בין זכרון יעקב ובנימינה. ביצת כברה ניקזה לתוכה את מימי ואדי זרקא ומספר גדול של מעינות מהסביבה. בשנת 1922 ניקזה פיק"א את האזור בעלות של כ- 100,000 לא"י. מפעל הייבוש נמשך תשע שנים, והקיף קרוב ל- 5,000 דונם. ובכך הפכה כברה מביצה ממאירה לקרקע חקלאית פוריה" (הערה 107)." … א' ינקלביץ, עמ" 278.
[3] א' ינקלביץ, עמ' 273
[4] חוברת מצולמת מהארכיון הציוני, תיק10133

מחקר, כתיבה ועריכה: יהודית אבני, אירית אורן, יהודית בינהיים, דודי שליט