חדשות אחרונות

  • ספורט. תערוכה על הספורט במושבה.
  • דף חדש: אברי הברון (היילברון) – זכרונות

החקלאי – מבני המשק

ממערב למבני בית הספר – הפנימיה וכיתות הלימוד – השתרעה ממלכת בעלי החיים: הרפת, הלול, בית האמון והאורווה. "מיקומו של המשק החקלאי נקבע בחלקו המערבי של המוסד, בשל החיבור הנוח שהיה באזור זה למערכת הדרכים, ובשל המרחק שהיה בין מבני המשק לבין כיתות הלימוד, מרחק שהיה בו די בכדי למנוע הפרעה בלימודים על-ידי רעש, זבובים וריחות לא נעימים … [1]
מבני המשק היו המבנים הראשונים שנבנו כשעבר בית הספר ממשכנו הארעי בשכונת מגד למקומו הקבוע. עוד לפני שדאגו למבני לימוד ומגורים, דאגו למבנים לבעלי החיים. את תכנון של רוב המבנים, כולל  המשק החקלאי – מחלבה, אורווה, רפת ולול, הכין האדר' יהודה (קרל לודויג) בינהיים מחדרה.[2]  [3]  סמוך למתחם בעלי החיים היו בתי המגורים של אנשי הצוות שהיו המורים, המנחים והמדריכים המעשיים בטיפול בבעלי החיים.
בכניסה למתחם, היום בצד שמאל לכביש הגישה לשער בית הספר, עומד עדיין בית הרפתנים, המעורר זכרון מתוק ומחוייך אצל כל הבוגרים מכל הדורות. קומתו הראשונה של המבנה היתה המשרד של "סידור עבודה", שלפניו התייצבו בכל בוקר התלמידים לשמוע לאיזה ענף הם שובצו באותו יום. כל העבודה במשק התבצעה על-ידי התלמידים ללא עבודה שכירה, בהשגחת בעלי מקצוע[4]  …
לאחר שהופרשה מנת החלב ומנת הביצים היומית למטבח הפנימיה, נשלחה שאר תנובת בעלי החיים למכירה בפרדס חנה או בשוק של חדרה. כך היה גם לגבי הירקות והפירות שהתלמידים גידלו בעמל רב.
העבודה במשק נעשתה אך ורק על-ידי התלמידים, בהשגחת המדריכים והמורים. תלמידי כתות א'-ב' (=ז'-ח') עבדו יום אחד בשבוע, ומכתה ג' (=ט') ואילך – יומיים בשבוע.[5]  אבל כל תלמיד נדרש לעבוד לפחות אחת לשנה חודש רצוף ברפת. חודש רפת היה משהו שהיה כדאי לחיות בשבילו, אם לשפוט לפי העיניים הזורחות של הבוגרים שמזכירים את "חודש רפת". חובתו של תלמיד בחודש רפת היתה להשתתף בחליבת הבוקר ובחליבת הערב. חליבת הצהרים נעשתה על-ידי התלמידים ששובצו לעבודה. אולי לא למותר לציין שהחליבה בתקופה זו היתה בידיים.
עבור התלמידים בני האיכרים, משק החי היה ברור מאליו. לא זו היתה החוויה של הילדים העירוניים, שבאו להכשיר עצמם לחקלאות. אלה ראו במשק החי את גולת הכותרת של עשייתם, והרפת היתה היהלום שבכתר.
הרפת היתה גדולה יחסית. הפרות הראשונות של המשק נרכשו מד"ר ברין בחדרה במחיר של 35 לא"י. לשם השוואה נציין כי משכורתו של עובד היתה 10 לא"י, ומכוניתו של מנהל בית הספר, מדגם פורד סדן, עלתה 30 לא"י.  פרה אחת התקבלה כשכר לימוד בפנימיה[6]. עם קום המדינה היו ברפת 24 פרות, מהן 13 חולבות (והשאר מבכירות ועגלות), וכן מכונת חליבה. בשיאה מנתה הרפת 60 פרות, לכולן שמות של בנות. "מבחינת העבודה, בחודש רפת היו עושים חליבת בוקר מ- 4 עד 6:30, וחליבת ערב באותן שעות. חליבת צהרים עשו אלה שעשו יום עבודה והיו רפתנים.
אמור לבוגר בית הספר "חודש רפת", ותראה אותו נמס.
חודש רפת הביא איתו צ'ופרים רבים מאד. " לרפתנים היו פריבילגיות. השאירו להם תוספת אוכל והשאירו להם זמן למקלחת שהם לא ניצלו, והם היו בולטים מאד בכתה…", צוחק דודי שליט. תלמידים בחודש רפת לא שובצו לעבודות משק אחרות. וחשוב מכל – הוטל עליהם לישון בקומה השניה בבית הרפתנים, והם נהנו מחרות כמעט גמורה בהשוואה לסדר היום המוקפד בפנימיה. כיבוי אורות, שעות מקלחת וכד' – מכל אלה "היה להם פטור". קרבתו היחסית של חדר הרפתנים אל הכניסה של בית הספר (היציאה ממנו, אם לדייק), והריחוק היחסי שלו מעיניהם הבוחנות של המנהל, המורים והמדריכים, היו אושר. הם חמקו "העירה" לפרדס חנה, ויכלו לפעמים לראות סרט או לבקר אצל אחת הבנות בבית ולשמוע תקליטים של שירים רוסים.
החדר היה מלא בריח הרפת, ובדרך כלל גם צפוף ומלוכלך, כי חדר הרפתנים היה מוקד לעליה לרגל של "פורעי חוק" ואמיצים, חיצוניים ופנימיים כאחד, אבל כל זה לא גרע אלא רק העצים את החוויה. "כל הרומנים התחילו ברפת.", אומרים הבוגרים.
"סדר יומי הוא כזה: הגפיר מעיר אותנו (את הרפתנים בשעה 0330). אנו יורדים למטה מתלבשים בבגדים חמים ויורדים לרפת.
אנו מחלקים באבוסים תערבת ותבן ומכניסים פנימה את הפרות אשר כל הלילה נמצאות בחוץ קושרים אותן במקום וחולבים. אחר כך או שנותנים את החלב כמו שהוא לפנימיה או שמפרידים אותו בספרטור לחלב שמן ורזה, אחרי כן רוחצים בסבון ובמברשת את הכלים ומחלקים לפרות קש. אחרי שגמרו הפרות את הקש מוציאים אותן החוצה. העבודה נמשכת עד 5 וחצי. אנו עולים למעלה מעירים את האורותנים וישנים עד 0630 אחרי-כן אנו קמים עם כלם וסדר היום הוא רגיל עד הצהרים (ביום עבודה אנו עובדים ברפת בבקר: רוחצים את הפרות שוטפים את הרצפה של הרפת, מוציאים את הזבל שוטפים את הקירות מכינים תערבת לפי הצרך ועוד). … ב-4 אחרי הצהרים יורדים לרפת מכניסים את הפרות חולבים מחלקים אכל כמו בבקר ומוציאים לבסוף את הפרות…" "החברה שכבר הספיקו לעבוד ברפת מספרים כך: בשבוע הראשון – העייפות קלה והיא מתגברת והולכת בשבוע השלישי והשני ויש מקרים שתלמידים נרדמו או נמנמו באמצע השעורים. בשבוע הרביעי אומרים דרוש מאמץ מיוחד בכדי להחזיק מעמד והיומיים האחרונים קשים מאד. זאת היא תורת הרפת ומשפטה…" [7].
העבודה המלוכלכת ביותר והזכורה לטוב ביותר היא סידור ערימת הזבל, החוזרת שוב ושוב בסיפורי הבוגרים לדורותיהם. "ערמת הזבל היתה צריכה להיות מסודרת ומיושרת היטב, ואחרי שתססה והפכה לזבל אורגני שימשה לטיוב השדות. כך גם השתן שנאגר במיוחד לשם כך. את המריצה המלאה בצואה בלילה בקש ובחציר נהגנו לדחוף בתנופת ריצה כדי לטפס עימה במעלה קרש משופע צר למרומי ערמת הזבל. לא אחת איבדתי את שיווי המשקל והמריצה התהפכה, ונאלצתי לחזור ולהעמיסה מחדש. ויש אשר נפלתי עם המריצה במרכזה של הערמה, מדביק לגופי את ריח הזבל החריף, וזה לא עזב אותי במשך ימים רבים. לא הועילו המקלחות והסבון המיוחד…"[8]
איש לא שוחרר מחובת הלימודים, השיעורים והמבחנים בחודש זה, למרות ההשכמה ב- 4 לפנות בוקר לחליבה, הציפיה הערה לפעמים לאורך כל הלילה להמלטה וכד'. ובכל זאת, אין זכרון מתוק יותר מהחופש המוחלט ששרר בחודש הרפת.
מלבד הרפת, על שטח של 10 דונם הוקמו גם אורווה לארבעה סוסים, סילו (למזון המרוכז), מחלבה, שני לולים ל- 500 עוף, בית אמון ל-1000 אפרוחים, מתבן[9] ומכוורת ובה שלושים נחילי דבורים.

האורווה
אורוות בית הספר היתה מאוכלסת בשני סוסי עבודה – אביר ופאיז – ולעתים שלושה, וכן מיקדו החמור. העגלונות נחשבה עבודה "אריסטוקרטית" מאד. התורנים נהנו מיוקרה רבה, והעיקר – מניידות רבה. הובלת תוצרת לשוק בחדרה או למושבה, הבאת הדואר מהמושבה, הבאת אספקה והובלת תוצרת. כל אלה זימנו מפגשים עם אנשים אחרים ומקומות חדשים. שיא היוקרה בעבודה באורווה היה "כרטיס כניסה" לחריש. החריש היה המקצועי והיוקרתי בעבודה החקלאית, ורק הטובים ביותר זכו להשתתף בו. העבודה באורווה כללה גם הכשרה ברצעניה ובנפחיה והיכרות מעמיקה עם כל האביזרים הנלווים אל הסוס. גם ניקו האורוות והברשת הסוסים, גם חיפוש אחר טפילים המוציאים את הסוסים משלוותם וכל אלה היו נחשקים וכדאיים כדי לזכות בשעות רכיבה רבות ומהנות בשדות ובמטעים.

[1] א' ינקלביץ, עמ' 273
[2] החינוך החקלאי בבתי-הספר התיכוניים החקלאיים בארץ-ישראל, 1870-1948, מאת אסתי ינקלביץ, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת חיפה, מרץ 2004. צילום הפרק העוסק בבית הספק החקלאי בפרדס-חנה נמצא בתיקיה שקופה בקבוצת התיקיות לפי נושאים.
[3] תמונה של הרפת, האורווה והלול בשנת 1937 – איור 47 (צילום) אצל א' ינקלביץ, עמ' 261
[4]מפנה ל"בית-הספר התיכוני חקלאי פרדס חנה, 1946, אצ"מ
[5] מתוך קלסר 10149 זה מצוטט גם בקטע שמדבר על כיתות הלימוד, עמוד שני.
[6] תיק 10149
[7] מתוך מכתב של רפי שולבוג (שלו), ללא תאריך, עמ' 21 ו-22 בחוברת המכתבים שלו.
[8] מצחצים שיניים לפרות? יהודית אבני כתב יד
[9] מפנה ל"פתיחת בית הספר התיכוני חקלאי של התאחדות האיכרים בא"י בפרדס חנה, בוסתנאי ח' ל (י"ד כסלו תרצ"ז, עמ'32

מחקר, כתיבה ועריכה: יהודית אבני, אירית אורן, יהודית בינהיים, דודי שליט