חדשות אחרונות

  • זכרון בסלון 2019
  • תערוכה בגלריה: הגדות מאוסף פוגל
  • דף חדש: אברי הברון (היילברון) – זכרונות

ראיונות לקראת חגיגות שנת ה-40 (1969)

המרואיינים: גב' איזנשטט, מושינצקי, לוטן, דולקה, רפפורט, וילי כהן, מיכאלי ודר' דן[1]

גב' איזנשטט: "הגעתי למושבה ב- 14/4/1931. שמחתי מאד למראה המקום. היה בו הרבה ירק ומעט מאד אנשים. שקט מאד והרבה חול. חצר עם הגינה קסמו לנו מאד. הייתי רופאת השיניים הראשונה במקום. היו לי הרבה אפיזודות גם מעציבות וגם מצחיקות. מבעלי הייתי מקבלת הערות שככה לא נוהגים, וכל חברי לעבודה טענו שכסף קודם לעבודה: לפני שהמטופל יושב על הכסא יש לשלם. פעם בא אפנדי לבוש כאביר בתלבושת ערבית מהודרת, רכוב על סוס אביר שהתברר לאחר מכן שלא היה שלו. התרשמתי שהוא עשיר ולא דרשתי ממנו 10 גרוש כמקדמה. הוא ישב על הכסא וטען שכואבת לו שן. הוא התנהג בנימוס. לאחר הטיפול דרשתי 20 גרוש עבור הסתימה. הוא טען ששכח לקחת כסף ואמר: 'אני פה ידוע, כל אחד מכיר אותי', והוא לא חזר כל כך מהר. כשכאבה לו מאד השן הוא חזר. סרבתי לטפל בו עד שיתן לי דמי קדימה. הוא הטיף לי מוסר שבן אדם בא ושכח באמת את הארנק בבית. טיפלתי בו שוב, ושוב כאבה לו השן וכשחזר, ולמרות שידעתי שהוא רמאי, לא יכולתי לסרב לטפל בו. טיפלתי בו ועד היום הוא לא חזר."
יוסף מושצ'ינסקי: "למקום קראו רביה. פה היו 50 משפחות של בדואים שהתגוררו באוהלים. הם קראו לעשבים עביה, ולכן קראו למקום רביה. לארץ הגעתי בגיל 39 שנים. ב- 13/12/1928 הגעתי למקום והייתי היהודי היחיד בין הערבים עד לתחילת חודש מרץ שנת 1929. [אז] הגיעה למקום משפחת רודה לשכונת הפועלים שנבנתה על ידי חברת פיק"א לפועליה שעבדו בעד 20-30 גרוש ליום. לאחר יומיים באו משפחת דנובסקי ורדז'יבסקי. בשנת 1929 פיק"א קרא למקום פרדס חנה. כשהגעתי הנה לקחתי חמור ועליו שמתי ארבעה פחים והלכתי לכרכור. כך הבאתי מים יום יום במשך שלושה חודשים פעמיים ביום, כי אכלו אצלי 45 פועלי רוטברג שהקימו את הקו הראשון של החשמל[2]. פיק"א עשתה קידוח למציאת מים במקום שעומד ביתו של דוד אקסנפלד.
ביום הראשון הלכתי לתל אלון, שם גרו משפחת שליט וקאופמן והם לא רצו לתת לי מים. הצעתי לו לו 20 גרוש וקיבלתי שני פחים של מים. ואחר כך לקחתי כמו שספרתי מים מכרכור, עד שפיק"א סידרה מים במושבה. במאורעות 1929 עבדנו במושבה במשך היום ובלילה הלכנו לישון בבנימינה. אבל 2-3 אנשים נשארו במושבה לשמירה.
עברית למדתי ברוסיה. בגיל 16 סיימתי גמנסיה. עברית למדתי בחוג של 8 ילדים, עם דקדוק לפי הספר 'מורה הלשון'. למדתי ב'חדר' עם אשכול ראש הממשלה. היתה ידידות רבה בין אבי לבין אביו של אשכול. שרון, ראש המועצה, הביא את אשכול למושבה כשהיה עוד שר האוצר. הוא נאם באמפיתיאטרון. בסוף הנאום הוא אמר משפט ברוסית, ומיד זיהיתי אותו. שמחנו מאד להפגש."
מר לוטן: "לפרדס חנה הגעתי בסוף חודש אפריל שנת 1932. הייתי צריך להיות בין 15 המשפחות הראשונות שעלו בשנת 1929 והייתי רשום גם לפיק"א זכרון [יעקב]. אבל היות והייתי רווק צעיר הפקידים אמרו: 'חכה, ילכו בעלי משפחות'. ולכן הגעתי לפרדס חנה רק לאחר שלוש שנים. עבדתי בפרדסי פיק"א, עבדתי בפרדס של הברון בזכרון והאדמה היתה שם כמו פלדה. הכניסו אותי בשורה. הייתי ה- 25 בשורה עם טוריה, ועמד עלינו אחראי כושי סודני שהיה אומר 'יאללה יאללה'. כמובן שהיו גם ימים קלים יותר, אבל לרוב עבדנו קשה. אמי הגיעה אתי למושבה. בשנת 1929 בקרתי את המתישבים בשכונת הפועלים. רכבתי על חמור קטן. היה לילה חשוך. רכבתי כמה שעות מזכרון יעקב, שם גרתי, והגעתי לואדי שהיה עליו גשר עם קרשים לבנים, והחמור בשום אופן לא רצה לעבור. פתאום מעבר לואדי יצאו המון כלבים והתחילו לנבוח. הבדואים יצאו מהאוהלים ואחד אמר לשני 'וואלה הדא חרמי (גנבים)'. השני אומר 'לא, הדא וואבי (שועלים)'. כשהתחילו להדליק פנסים ראיתי שה עסק ביש, עשיתי אחורה פנה והסתלקתי. רכבתי 3 שעות ולנתי בשוני, ורק למחרת בבוקר לקחתי סוס והגעתי לשכונת הפועלים. פגשתי את 15 המשפחות בלי מים ובלי שום דבר, בתוך אי בודד על 22,000 דונם, שמים וחול ומעט חילפה וכמה עשרות של בדואים שהו בסביבה עם צאן ופרות רזים וכמה גמלים.
לקולנוע היינו הולכים דרך יער ברכב בטוח לחולות ולחדרה, אבל דאגנו לעצמנו במידת האפשר למעט תרבות. בית התרבות ראשון (על זה כתבתי בעתון 'דבר') היה ברפת של נגל. חילקו את הרפת לשניים: בצד אחד היו לשכת העבודה וחדש תרבות, ובצד השני היו חמור ועז. פעם, כשבא מרצה והוא בהתלהבות צעק 'מה עשיתם לנו', אז העז התחילה לצעוק מה והחמור נער היאה היא וכל החמורים מהסביבה נערו."
דולקה רפפורט: "בשנות ה-30 חי בסביבה כושי ערבי בשם עדאללה זייד. הוא היה ידיד נאמן שלי והציל את חיי מספר פעמים בסכנו את חייו. זה היה בזמן המאורעות, כשהשומר היה בסכנה. עבדאללה זייד סיפר שאת סבו או אבי סבו הביאו מסודן ומכרו כעבד בארץ לערבי עשיר. הוא לבסוף ברח מאדונו, התחתן, היה גנב, והיה חזק וזריז מאד והצליח בגנבות. הוא אסף כסף וקנה אשה. כך התפתח שבט שנקרא ערב זְבֵּידָה. על שמו זייד. היות שהיה גדול וחזק והיה שודד וגנב, כל הסביבה שנקראה אז רביה פחדה ממנו, ובעיקר הערבים כי בדרך כלל הוא שדד ערבים. כמה פעמים הוא נתפס על ידי השלטונות התורכים אבל הצליח לברוח. פעם הוא נתפס בסביבה שלנו ורצו להביאו לחיפה בלווית ז'נדרם תורכי מזוין. זייד הלך ברגל, והז'נדרם רכב על סוס. בדרך הז'נדרם הצטרך לעשות את צרכיו. לשם כך ירד מהסוסה, קשר אותה והלך הצידה. כשמכנסיו היו למטה עבדאללה קפץ על הסוסה. הז'נדרם ירה אולם לא פגע. במשך שנים הייתי שומר במושבה. לתפקיד זה מוניתי על ידי חברת פיק"א."

[1] תיק 934א
[2] מדובר כנראה בקו שעבר מתחנת חיפה שנפתחה בשנת 1925, ולא מתחנת נהרים. (הערת בית הראשונים).