חדשות אחרונות

  • ספורט. תערוכה על הספורט במושבה.
  • דף חדש: אברי הברון (היילברון) – זכרונות

נוה-אשר שלי: עמיקם נרקיס (ריבקיס)

קבוצת "אבוקה" שהוקמה כאן ארעית, שם נולדתי, אך עזבנו מוקדם בהיותי תינוק. הורי שכרו חדר בדירת משפחת רבינוביץ' בצפון שדרות הנדיב, ומשם כרבים אחרים, הגענו לבתי-פיק"א (כתריאליבקה) (היום: רח' החורש), שם שרותים משותפים בחוץ ושותפינו לדירה משפחת וישקרמן. שם הקים אבי בשלב כלשהו מחסן ששימש לו בית מלאכה ובתוכו בנה תנור אפיה מחבית עם ציפוי בוץ וקש. בשכונה זו הכרתי את עמליה, פנחס, דודיק פישביין הנוכחים כאן. הורינו עסקו בכל עבודה מזדמנת, מי חשב על זיקנה, גימלא וביטוח לאומי? הימים ימי מלחמת העולם השניה, חלק מהשכנים התגייסו לצבא הבריטי, הארץ במצב של חוסר עבודה, כי גם הפרדסים הופקרו במידת מה מסיבות מובנות. יורשה לי לומר בפומבי: כולנו היינו עניים. לבושנו היה צנוע מאד, כך גם הורי ושכני. בשבת לבשו לשם שינוי חולצה לבנה ומכנסי חאקי ללא טלאים. הבגד, צבעו דהה? אין בעיה, צובעים אותו בעזרת אבקה והרתחה בדוד. איך כמעט שכחתי? אבי היה מיצר דודים ואמבטיות  וגם "קרש-כביסה" מפח מגולוון. הצבא הבריטי חיפש בעלי מלאכה לבניה והרחבה של מחנותיו, אכן אבי ושניים מהאחים שכטר עבדו במחנה ליד עזה, ויצאו לאפטר אחת לשבועיים, שם הם גרו במחנה.
בתחילת 1947 עברנו לביתנו בנוה-אשר, אולם קדם לכך טקס "מפואר" להנחת אבן הפינה לשכונה. האירוע נערך על הגבעה ליד עמדת הבטון מול גן הילדים. אז אנחנו בנוה-אשר בלי חשמל וכמובן בלי כבישים ובלי בית-ספר. אני חש אי נוחות לספר שבביתנו שמעתי את הורי לא פעם ולא פעמיים משוחחים על הקושי בפרעון המשכנתה. עם חלוף השנים, אני מניח שיחידים לא היינו. אבי עבד תקופה מסוימת בבסיס חיל-האויר המלכותי בעין-שמר. זכור לי שסיפר על יחס הוגן של הבוסים. שכרו היה כמעט 1 לא"י ליום, אולם בבית המלאכה שלו הכין מוצרי פח עבור לולים ורפתות על פי הזמנת החקלאים. בדירתנו המרווחת בנוה-אשר, חיותה ואני זקוקים לשולחן כתיבה, אבינו בנה עבורנו שולחן פח לתפארת. הורי סיפרו לי שלצורך קבלת משכנתה הם נזקקו לערֵבִים שיחתמו. ההפתעה באה ממר מוזס, מר לוריא ואוטו לוי שהציעו את ערבותם. אבי ראה בכך כבוד.
רכיבה על אופניים. אסיק יעקובוביץ', היו לו אופניים והוא לימד אותנו לרכב. היכן? במגרש של ווטרשניידר בטרם נבנה הבית, לכיוון בית פּרוֹיס שהיה בשלבי בניה. הרבה שעות בילינו שם ולמדנו לרכב, אבל למי יש אופניים?
כ"ט בנובמבר 1947 – החלטת האו"מ על חלוקת  א"י. לא הבנתי בדיוק במה דברים אמורים, אך הורי יחד עם שאר תושבי המושבה בילו את הערב בשירה, שתיה וריקודים במרכז. בחלוף ימים אחדים הבנתי מהורי שלדבר יש מחיר, ואכן החלו הערבים באופן מאורגן בהתנכלויות נגד יהודים ורכוש יהודי, מעשי חבלה במרכזי ערים, התנכלות מזוינת לתחבורה ומכאן מתפתח המצור על ירושלים ופיצוץ קו המים היחיד לעיר. הבריטים, שעדיין שלטו כאן במסגרת המנדט, ניסו לסייע לנו אולם עם יד קמוצה שלעתים אוחזת באלה (תרתי משמע). החיים סביבנו משתנים: מוסדות ההנהגה היהודית והסוכנות מנסים להתמודד עם המצב ההולך ומחמיר, וזאת עם אוכלוסיה יהודית בת כ -600,000 תושבים. הפלמ"חניקים מוצבים בנקודות מפתח, ההגנה מגייסת את חבריה באופן חלקי להתמודדות עם שאלות קיומנו. הבריטים כבעבר ממשיכים במעצרים והגליית פעילי הגנה ואחרים. שכני, זוניה שפלר, נעצר והוגלה לרפיח. הוא אינו לבד שם. כאן בנוה-אשר נקראו אנשי ההגנה לחפור עמדות הגנה ותעלות קישור כ-600 מטר דרומית לבית משפחת הנטקה, הבית הדרומי ברחוב הדקלים. בשבת מוקדם בבוקר יצאו אבי וחבריו לחפור משלטים ותעלות קישור על גבעה הפונה לטול-כרם, כך הסבירו . "….על המשלט יושבת עיר …" , אכן , דומני תלמי-אלעזר. אבא בתורנות שמירה בשכונה, באחד מלילות הרמאדן לא הבחין בגנבים שגנבו את העז שלנו. לא העלינו חיוך על שפתנו. הבריטים ממשיכים בהכנותיהם להתקפלות, האווירה רווית מתח. אמנם ילדים בני 11 היינו, אבל אירועים מסוימים השאירו בי רושם עמוק:
6.4.1948 הגיעה יחידת אצ"ל מבסיסם בשוני שבבנימינה למחנה 80 ובתרגילי ערמה ואומץ פרצו למחנה. שם, תוך קרבות נגד הבריטים המתגוננים, לקחו לוחמי אצ"ל שלל רב שכלל זחל"מים, מרגמות, מקלעים ותחמושת. עם צאתם מהמחנה ניסו הבריטים להשיגם, תוך נסיעה בסגנון קרבי ואש חיה מזחל"מים בתוך שכונת נוה-אשר, תוך כך הרגו פרה של משפחת נדלין. משמועות של אז למדתי שהבריטים שילמו את הנזק מרצונם החופשי. אם בכך לא די, אזי: 18.4.1948 האצ"ל מפוצץ רכבת עמוסת נשק ותחמושת של הצבא הבריטי ליד פרדס-חנה. האצ"ל מכניע את החיילים שומרי הרכבת, והנכנעים מסייעים בהעמסת השלל על משאיות שנעלמות אחת אחרי השניה לאי-שם.
ה' באייר תש"ח , בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל – השמחה גדולה, אין אנו מורגלים בשמחות בקנה מידה כזה, אבל צבאות ערב וצבאות ערביים פרטיים פולשים לכאן ומנסים לכבוש כל אחד לפי יכולתו ותיאבונו. מלחמת העצמאות החלה. איש לא מנסה להפריז באופטימיות. העולים החדשים, ניצולי שואה, מגויסים לצה"ל בהתהוות ישר לקרבות לטרון, הנגב והגליל. המפקדים בחזית, חלקם כלל לא שולטים בעברית, ולכן מובילים חייליהם עם פקודות בשפות לא מובנות. בהפוגה ראשונה אנו מתבשרים על חללים מבין חיילינו ובני פרדס-חנה ביניהם. הצער כבד, כי הרי אנחנו כאן מכירים האחד את השני. פנחס ואני הקמנו קו טלפון בינינו, אולי קו הטלפון הראשון בנוה-אשר. איזה טלפון? השתמשנו בשני חוטים של טלפון שדה בריטי שנשארו בשטח. את הכבל העברנו על הגדרות : ריבקיס–הוכמן, הוכמן–שוורץ, שוורץ-גרוסמן, ומכאן חפרנו תעלה לרוחב הרחוב להולכת הכבל לביתו של פנחס. המיקרופון והאזניה יחד, שמשה האוזניה בשני צדי הקו. את האוזניות והסוללות וכו' מצאנו באתר הפסולת של סדנאות הצבא הבריטי, לא ידענו בדיוק מה עושים עם זה, אבל ראו זה פלא פנחס ואני למדנו חשמל.
פליטי שואה / עולים חדשים. עולים בזכרוני קטעים ממחזות קורעי לב, עת נוכחתי בכמה קבלות פנים לפליטים ששוחררו ממחנות הפליטים בקפריסין, כאשר הבריטים עדיין כאן. הסוכנות דאגה, משפחות בפרדס-חנה סייעו, אנשים גרעו מלחמם ומלבושם למען קליטת אותם אנשים ללא שם שניסו בכל דרך להגיע לכאן ולהתחיל חייהם מחדש.
הבריטים עזבו, מדינת ישראל נולדה כזכור לתוך מלחמה, וזרם העולים גובר. חלק ניכר ממחנות הצבא הבריטי עובר הסבה חפוזה ולא מספקת למחנות עולים (בתי-עולים) ביניהם המחנה גדול המימדים בצפון המושבה. אנו בימי הצנע, אבל מהר מאוד הוסבו חדרי האוכל הצבאיים לחדרי אוכל לעולים החדשים. הדבר מורכב ממה שיכולנו להבין, כי מובן שאין העולה מעיראק מורגל בתפריט של הפולני, וההיפך. חלק מילדי העולים הצטרפו לבית ספרנו וגם לכיתתנו. דעתי היום כדעתי אז שהם היו מתורגלים ב"מעבר מכשולים", רצו להשתלב מהר, ועשו זאת. אחד מהם אזכיר, את רלצ"ד העתיד של חיל האויר תא"ל מיכאל (מישקה) כהן ז"ל. לי לא הזדמן לשמוע מישהו מספר את שעבר עליו במלחמה ומיד לאחריה.
לסיום, אתנצל במידה ולא דייקתי, או החסרתי נתונים, בהסתמך על מה שאמר לי אחד ממורי הטובים: כאשר אדם מתראיין או כותב אודות אירוע בו השתתף לפני 40 – 50 שנה, אין לקבל את דבריו כחומר אמפירי היסטורי, אלא לאחר הצלבתו עם מקורות מידע נוספים.