חדשות אחרונות

  • ספורט. תערוכה על הספורט במושבה.
  • דף חדש: אברי הברון (היילברון) – זכרונות

יהודה גדי – זכרונות של ילד בן 8

בשנת 1944 יצאו מתימן לעדן ברגל, בחמורים ובגמלים והגיעו לעיירה לחג. היו הרבה יהודים שהתכוננו לעלות. ישנו בחצרות ועל מדרכות. הלכו ברגל אל המחנה כמעט שלושה ימים. סַפְרוּ את כל האנשים והלבישו אותם בגד זהה וכובע כחול, והם לא הכירו זה את זה. שהו במחנה 6 חודשים. במכוניות העבירו אותם לנמל עדן לאניה. הפליגו חמישה ימים. הימים ימי מלחמה. הודיעו לרב החובל על מציאות צוללת גרמנית במקום. הרב קרא לצום, וכל הנוסעים היו מוכנים לצאת לסירות ההצלה. בפורט סעיד הורידו אותם מהאניה וברכבת נסעו לעתלית. עשרה ימים שהו במחנה. הגיעו לכרכור בתחילת החורף. שוכנו באוהלים בגבעה ע"י כפר פינס, כל משפחה קיבלה אוהל. מזון לא היה. ישנו על מזרונים על הרצפה. הסוכנות טפלה בהם. יותר מאוחר קיבלו מטות: כל נפש קבלה לידה תשלום חד פעמי. בגלל המלחמה לא היתה עבודה. היו דורשי עבודות רבים ומקומות עבודה מעטים. הילדים לא למדו בביה"ס בכפר פינס. לאחר שנה וחצי התחילו לבנות את הבתים במקום שהיה היער. האנשים עבדו בבנין וחפירת מעלות לצינורות מים. קדמה עליה של רווקים שהיו בבתי הסוכנות. שכר עבודה היה 25 גרוש ליום. עבדו בחקלאות: הוצאת תפוחי-אדמה ובוטנים, ובחורף בקטיף. בִּשלו על פתיליות נפט. חשמל לא היה. את האוהלים השאירו במנורות נפט. אבא שלו לא נכנס לשיכון כי טיב הבניה לא נראה לו. הוא קנה אדמה, ובמשך ארבע שנים בנה בית ליד השכון וגרו במשך הזמן בחדר קטן בבתי הסוכנות. על רקע של העסקת פועלים ערבים בפרדסים היו סכסוכים ומכות ושביתות. הילדים היו מסתובבים בשדות ובמשקאות וסוחבים פֵּרות. היו פעילים בבני עקיבא. למדו לשיר "מי יבנה בית" בצריף ביה"ס. מורי כהן לִמֵּד את הילדים תורה בכפר פינס. בביה"ס נתנו לילדים שעורי עזר. ארליך טפל בהם הרבה ודאג לשלום בית.

התעוררו בבוקר וראו שלג – תופעה שלא הכירו קודם רק הילד שראה שלג בסרטים הסביר להם את התופעה. למרות העוני והמחסור היה טוב. היתה אחוה, אנשים עזרו איש לרעהו. באוהלים הילדים הרעבים היו יושבים שעות ושרים ומתופפים על פח. הבטן היתה ריקה, אך הלב היה שמח, אפשר היה לשבת על ספל קפה ולשיר כל הלילה, על בקבוק יין שרים שעות. המשיכו לאכול כמו בתימן. המעבר לאוכל ישראלי היה הדרגתי. המזון היה דל: לחם, מרגרינה וריבה. מצבם של ילדים יתומים היה קשה. היה צריך לאמץ אותם ולכן שלחו את מרים עם אחיה לא"י ילדה קטנה לבד, באה לכרכור עם הבחורים. שומר שדות היכה את הילדים שגנבו פירות אך כאשר ביקשו קבלו תמיד. במחנה גרו בסוכות מקני סוף, קבלו שמן קמח מלה סוכר וקפה וזה היה מזונם. מראה המושבה – ליד הבית האחרון היתה עמדה. מסביב למושבה היה יער אקליפטוסים, היה מחנה צבאי בריטי. העולים נשלחו למושבות שונות בקבוצות קטנות, קבוצת האריזה עברה ממקום עבד באריזה בתחילה כעוטף ואחר כך כנגר ולבסוף כראש קבוצה שלושה ימים עבד ללא שכר. הנגר היה מגיע למקום האריזה מוקדם ומכין ארגזים לעבודה, התיבות היו מחולקות לשני חלקים והיו קבוצות אריזה.

מהפרדס[1] היו מביאים את הפרי בתיבות שדה לבית האריזה. היו פרדסים שהיו בהם בתי אריזה, ובאחרים התקינו מקומות ארעיים לאריזה במחסנים ובמתבנים, וקבוצת האריזה היתה נודדת ממקום למקום לפי הצרכים. בקבוצת האריזה היו: (א') מבררות; (ב') עוטפים; (ג') אורזים; (ד') נגרים; (ה') מרימי התיבות.

אני התחלתי את עבודתי באריזה כעוטף. היינו יושבים על מחצלות ומקבלים מהמבררות את הפרי הטוב לאריזה. אנו היינו עוטפים אותו בנייר דק ומעבירים אל האורזים. תפקיד האורז היה לסדר את הפרי בתיבות, ולציין את מספר הפירות בחותמת. ואז היה בא עובד חזק ומרים את התיבה, ומעביר אותה אל הנגר. תפקידו[2] היה אחראי ביותר, כי היה צריך לסגור את התיבה ולהזהר שהמסמרים לא יפגעו בפרי. לאחר שעבדתי שבוע כעוטף ללא שכר ולמדתי את העבודה, החלטתי שאיני רוצה בעבודה זו ובקשתי להיות נגר. שוב עבדתי שבוע ללא תשלום, ולמדתי את מלאכת הנגר. לא פשוטה היתה עבודה זו: היינו באים לפני כל העובדים כדי להכין תיבות לאריזה. היו לוחות עץ מוכנים ואנו היינו צריכים לחברם לתיבה ועליה לדפוס חשוקי עץ שיחזקו אותה. לאחר האריזה היינו סוגרים את התיבות, והמרימים היו מעמיסים אותם על משאית שהובילה אותם אל האניה בנמל.

[1] הזכרון מהפרדס מופיע בחוברת "המושבה שלי – כרכור כך זה היה", בהוצאת בית ספר ממלכתי כרכור. שנה לא ידועה.
[2] של הנגר (בית הראשונים)