חדשות אחרונות

זכרונות עולה מגרמניה – חיים לטה

חיים  לטה
חיים לטה יליד 1902 גרמניה. עלה לארץ ב- 1923 והתיישב בפרדס-חנה בתחילת 1930.
התקופה שבין העלייה וההתיישבות בפרדס- חנה
עליתי עם קבוצה קטנה של חברים שלמדו כמה שנים קודם לכן בבית ספר לגננות בגרמניה. עבודתי הראשונה בארץ היתה בשיקום פרדסי "עטה" על יד חדרה. בחדרה נשארנו כל אותו קיץ והתנסינו בהתקפה ראשונה של מחלת הקדחת מהמין המקומי של מלריה.
חיפושי מקום להתיישב. הביאו אותנו להר-טוב ובאביב 1924 עזבתי את הקבוצה ועברתי לעבוד בפתח-תקוה, ולאחר מספר חודשי עבודה נתקפתי בצורה קשה ביותר של קדחת והרופא שלח אותי לבית- חולים בירושלים. באביב 1925 הגיעו עוד חברים מבוגרי בית הספר לגננות בגרמניה. בעצת פרופ' ורבורג הלכתי עם קבוצת הגננים למגדל ע"י טבריה. בזה אחר זה קבוצתנו נודעה בארץ כמצבור של גננים מומחים, ובזה אחר זה "נחטפו" חברינו מהמטעים ומבתי הספר החקלאיים למשרות ניהול והדרכה, עד שנשארתי לבד עם משק הקבוצה, עבודותיה וחובותיה. המשכתי במשתלה ובניהול מטעי ההדרים והבננות. הצעתי לפרופ' ורבורג לייסד חברת בננות כדי לנצל באופן פרודוקטיבי את האדמות הפוריות האלה. החברה נוסדה בשנת 1927 וראשון המשתתפים היה סר אלפרד מונד מאנגליה, שעתיד להתמנות ללורד מלצ'ט. על אדמתו במגדל, שרכש מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, הכנתי את המטע הראשון של החברה. בעת ביקורו השני, ב-1928, כיבדתי אותו בנטיעת השתילים הראשונים של המטע. באותו היום הוחלט על בניית "וילה מלצ'ט" על שפת הכנרת. אני נשארתי כגנן ראשי להקמת הגן ע"י וילה מלצ'ט וטיפחתי אותו. בשנת 1928 התחתנתי, ובסוף השנה נולד בננו הבכור דן. באותה שנה נפגשנו עם מספר עולי גרמניה במגמה להתיישב באחת המושבות החדשות, שנוסדו או שעמדו להיווסד. אחת מהן היתה פרדס-חנה. התיישבות משותפת לא יצאה לפועל ממפגש זה וכל אחד הגיע לאחד היישובים השונים. אנחנו היינו בין אלה שבחרו ונתקבלו בפרדס-חנה. סיבת ההעדפה של פרדס-חנה היתה תכנית ההתיישבות שפיק"א הציעה לבעלי הון צנוע. להתיישבות של בעלי הון עצמי נקבעו שתי קטגוריות: של בעלי 500 ל"י ובעלי 800 ל"י. לבעלי 500 ל"י בנתה פיק"א לפי תכנית אחידה, בית ורפת. בעלי 800 ל"י בנו בכסף העודף בעצמם מבנים. כל מתיישב קיבל מגרש של חמישה דונם במושבה, 20 דונם לפרדס ו- 10 דונם אדמת בור לנטיעת אקליפטוס. קטגוריה שלישית היתה של פועלים, שעבדו כבר מספר שנים אצל פיק"א במושבות הקרובות. אלה קיבלו בשלב הראשון רק מגרש במושבה עם בית ורפת. בשנתיים הראשונות הקפידה פיק"א על הפרדה גיאוגרפית בין שלוש הקטיגוריות האלה ואפילו שמות הרחובות נקראו עליהן. על גבעה במערב נקבע הרחוב של שכונת הפועלים. במרחק של חצי קילומטר מזרחה – רחוב 500. במרחק קצת יותר קטן לצד מזרח, סומן רחוב יותר רחב, שיועד להיות הכביש הראשי של המושבה ונקרא רחוב 800. השמות רחוב 500 ורחוב 800 נשתמרו עוד שנים רבות למרות שסדרי ההפרדה הופרו כבר בגל השלישי של ההתיישבות, שעלה על הקרקע בשנת 1931. נדבן פריסאי בשם בספלוב, העמיד לרשות פיק"א סכום להתיישבות של עשרה "שומרי מצוות" בקטגוריה של 500 ל"י. חמשת הבתים הראשונים של "בתי בספלוב" נבנו ברחוב 800. באותה השנה הוסיפה פיק"א גם קטגוריה פשוטה מהראשונה להתיישבות של פועלים וקראה לשני המקומות שלה על שם המנהל הכללי של פיק"א בפאריס, צבי פרנק – "תל צבי". מעבר לשכונת הפועלים לצד מערב נקרא הרחוב "תל- צבי הצפונית". צפונה לפרדסים של חברת "מטעי יפו", היום מגד, נבנתה שכונה קטנה במערכת של כמה רחובות בשביל עובדי החברה, שנודעה בציבור כ"תל צבי של ברין". אם "בתי בספלוב" היו הראשונים להפר את סדרי ההפרדה לפי כינויי הרחובות, הרי עברו שנים מעטות, והעלייה הגדולה מגרמניה שיבשה כליל את משמעות המספרים בהם. מצפון לשכונת הפועלים בנתה פיק"א בשנים הראשונות כמה בתים יותר גדולים להשכרה לפועלים. עד להתיישבות הקבועה במשמרות הם נמסרו ל"קבוצת הרוסים" ואחריה לקבוצת "אבוקה".

בתחרות על תכנון בתים לרחוב 500 זכו שני ארכיטקטים צעירים, אוריאל וזוהר. לפי תכניתם נבנו ב-1929 עשרה בתים, שמהם נמסרו תשעה למיישבים. הבית העשירי נבנה בגלל המצב הטופוגרפי עם חדר מרתף נוסף. הוא נשאר ריק עד שזכה בו מי שהיה מועמד שישי ל"בתי בספלוב" – איזנשטאט. בתחילת 1930 נבנו ברחוב עוד עשרה בתים, מהם חמישה בשורה שמול לראשונים (מבן- יעקב עד שפיגל) וחמישה בהמשך, שורת הראשונים מעבר לרחוב החרובים. מהם נמסרו לארבעה מהמתיישבים (מפרידמן עד ברוזה) והחמישי נשאר עד ליום הזה ברשות הציבור ואכלס את מועצת המושבה ומוסדות שונים. ממול לבית פרידמן בנה את ביתו יוסף מושינסקי, שניהל בו מכולת ומעין מלון ומסעדה. באותו הצד של הרחוב, במרחק של חמישה מגרשים, נבנו שני בתים בשביל פקידים של פיק"א – הממונה האזורי של המחלקה הטכנית (זיסמן) והמנהל החקלאי במקום (הופמן). כמו כן נבנה בשנת 1930 בנין לגן הילדים שאכסן זמנית גם כיתות בית-ספר. בשבתות ובמועדים שימש המקום כבית-כנסת וכמקום לאספות של התושבים.

קורותי בפרדס – חנה עד שנות הארבעים
תעסוקה
בהתאם לסכום הכסף שהיה בידי, התיישבתי בתחילת 1930 ברחוב ה- 500. לאחר שחתמתי על החוזה, הגרלתי את המגרש. נסעתי עם משפחתי הצעירה לביקור בברלין כדי להציגה לפני אבי ובני משפחתי שגרו שם. בחודש מאי חזרנו ארצה ונכנסנו לגור בביתנו בפרדס- חנה. בשעה שהיינו בחו"ל, נטעו יתר המתיישבים פרדסים ונטיעת פרדסנו נדחה לשנה הבאה. בינתיים הקמנו על המגרש משק חי ומשתלה. בניין הרפת שימש גם אורווה ולול . בשטח שבין הבית והרפת מוקמו ארגזי מנבטה. בשנה הראשונה היתה עבודת המשתלה העיסוק העיקרי שלי. כבר בסוף אותה שנה סיפקתי לכל המושבות בסביבה שתילי ירקות ופרחים, כמו כן עסקתי בתכנון של משקים ושל גינות על יד הבתים. בחורף ייבאתי שתילים מיוחדים מחו"ל. משק החי סיפק את צורכי הבית וחלק מתוצרתו, כולל ביצים, נותר למכירה לשכנים. הכנסה מסוימת היתה מעבודת הסוס, שהושכר לפי שעות לשכנים או לימי עבודה שלמים בעבודות היישור של פיק"א.
בסוף אותה שנה (1930) נבחרתי לוועד המושבה. לאחר שייסדנו את הצרכנייה הייתי חבר הוועד במשך שנתיים. בשנה השנייה, שנת 1931, נוספו לעיסוקי, נטיעת הפרדס והטיפול בו. נטעתי על 15 דונם, שתילים מורכבים ממשתלת פיק"א. על המגרש נטעתי מספר עצי פרי וברוב השטח גידלנו ירקות. לפי רוח הזמן חיינו בצנע ולא עלה על דעתנו "להתעשר" מהכנסות המשק ומעיסוקי השונים, שעל אף המקצועיות שבהם, הם היו לגבי בגדר תחביב או הגשמת הציונות שלי. במבט לאחור, נדמה לי שאת רוב "עבודות החוץ" שלי עשיתי בהתנדבות. ברור היה לי , שלא אבקש שכר עבור שירות לציבור, כגון תכנון וביצוע של גינה לגן הילדים, בו תרמתי את השתילים.
אחרי מקרה המוות הראשון במושבה, תכננתי את התכנון הראשון של בית הקברות ונסעתי למשתלה הממשלתית כדי שתתרום את שתילי הברושים לשדרה של בית הקברות.
עם השנים, נוספו הוצאות חדשות שלא תמיד השתוו עם ההכנסות השוטפות. המשפחה גדלה, בשנת 1932 נולד בננו השני – מיכה וכעבור שנתיים, בשנת 1934 נולדה בתנו ציפורה. מלבד קיום של משפחה גדולה, דרשו המשק והפרדס השקעות בלתי צפויות מראש. אני זוכר שיחה עם אברהם רוזן ז"ל, שנתמנה למנהל ביה"ס. דברנו על שיפור חצר ביה"ס ועל כך שאסור להשאיר אותה בשיממון חולותיה ועל חורשת האורנים שהיתה זקוקה לטיפול. סיפרתי לו על חוב המסים שהייתי חייב למושבה. לאחר שהסכמתי להקדיש מדי שבוע כמה שעות להדרכת תלמידים בהתנדבות כמובן, הציע דוד רוזן , שאם לוועד אין כסף מזומן אפשר לעשות "קומבינציה", כך שישלמו את שירותי בקיזוז סכום החוב שלי למושבה. כך התחילה עבודתי כמורה לחקלאות בביה"ס היסודי. לאחר שבית הספר החקלאי עבר ממקומו הארעי (בביתו של ד"ר ברין ובמבני המשק של פרדסי "מטעי יפו") למקומו הקבוע, הוחלט שהוא יקלוט תלמידים בתנאי פנימייה, בנוסף לתלמידי הכיתות התיכוניות. עם הגעתה של הקבוצה הראשונה של עליית הנוער מוינה, הציע לי המנהל משרה לשעות לפנה"צ ולהדריך אותם. כמו כן ביקש המנהל להקים משתלה של צמחי נוי ולדאוג לגינון שבין ביה"ס והפנימייה. בימים בהם עבדתי בבית הספר היסודי, עבדתי אחר הצהרים בבית הספר החקלאי.
בכל השנים הראשונות התערבבו בעיסוקי הרבה דברים מקריים וחולפים כגון, תכנון המגרשים וגינות של עולי גרמניה שהתיישבו בפרדס חנה, או משתלת ורדים במשמרות בשותפות עם הקבוצה.
בתחילת 1940, חודשים אחדים לאחר פרוץ המלחמה, הופיעו במשתלה של ביה"ס החקלאי שני קצינים אנגליים, שהקימו את המחנה בהמשכו של רחוב 800 (היום מחנה 80). הם התעניינו בקניית שתילים, ותוך כדי שיחה שאלו אותי אם אהיה מוכן להקדיש את שעות אחה"צ לסידור גינות במחנה. תפקידי יהיה לתכנן את הגינות ולתת הוראות לביצוען. במחנה יש חיילים במאסר שצריך להמציא להם תעסוקה וכך היה. בחודש מאי 1940, כשהגינה על יד מועדון הקצינים עמדה במלוא פריחתה, הודיעו לי שעלי להביא תמונה כדי שיוכלו להכין לי תעודת כניסה למחנה.
כאשר הגעתי יום אחד, באמצע חודש יוני למחנה, חשכו עיני, כל הגינות נחרבו והקירות הלבנים והיפים של מועדון הקצינים, נמרחו מלמעלה עד למטה בבוץ. קראו אותי אל הקולונל והוא הביע את צערו שעליו להפסיק את שירותי. האיטלקים נכנסו למלחמה לצד הגרמנים ומטוסיהם הפציצו כבר את תל- אביב. הוא קיבל פקודה מהמטה הראשי, להסוות כל מה שעלול להתגלות לאויב כמטרה צבאית. לפי הוראתו, כתב מזכיר הגדוד תעודה יפה על טיב שירותי (גם תעודה זו שמורה עמי).
בסוף 1940 קיבלתי הצעה בלתי צפויה מחברת חמי טבריה לקבל על עצמי את ניהול העבודות להקמת גן גדול ע"י המרחצאות. קיבלתי על עצמי את האחריות לניהול העבודה מבלי להיות חייב להימצא במקום במשך כל השבוע. שכרתי חדר בטבריה ומשפחתי נשארה בפרדס חנה. מתוך מחשבה שאסיים את התפקיד בחמי טבריה עד סוף שנת הלימודים, ריכזתי את השיעורים וההדרכה בבתי הספר בפרדס חנה לחצאי שבוע. סידור זה נמשך עוד שנת לימודים נוספת כיוון שהוחלט על פיתוח שטח גדול יותר של הגן בחמי טבריה. ממשקי הירדן הוזמנתי לתכנן ולהדריך וחברת חמי טבריה לחצה עלי שאתקשר גם עם העיריה לפיתוח הגינון העירוני. אי אפשר היה להתגבר על כל אלה בשלושה ימים בשבוע. בכדי להיות כל השבוע עם המשפחה, היה עלי לבחור בין פרדס חנה לטבריה. בגלל המלחמה הופסקו משלוחי ההדרים נפלה ההכרעה לטובת טבריה. אחרי סיום שנת הלימודים 1942 העברתי את המשפחה לטבריה. את הבית בפרדס חנה השכרתי למעון ילדים.
מגורים
לאחר שובנו במאי 1930 מהביקור בגרמניה, נכנסנו מיד לגור בביתנו והשלמנו בו מה שפיק"א לא כללה בבנייה. בבינוי המגורים שפיק"א הכינה למתיישבים, בלט הניגוד בין רחבות יעילה ומתחשבת בהתפתחות המשק היחיד והיישוב כולו, ובין קמצנות מרגיזה בביצוע של פריטים מסוימים. המגרשים תוכננו רחבים די הצורך ונקבע קו בנייה להבטחת מרחק נאה בין חזית הבתים והרחוב. אולם את הבתים בנו ללא תריסים וללא רשתות נגד יתושים. את ארון הקיר שחילק את החלל העיקרי של הבית לשני חדרים, בנו ללא דלתות. בכניסה לבית היתה מרפסת פתוחה ובה דלת כניסה ראשית למבוא קטן, כעין פרוזדור, אל לב הדירה שהוביל אל חדרון מוארך וצר שסומן בתכנית כמטבח ואל תא קטן שמיועד למקלחת. לכל מגרש ,על חמשת הדונמים שלו, היה קו מים מרכזי ובו , במרחקים קצובים, ברזים. אבל לא היה חיבור מים לבית ולרפת. פקידי פיק"א טענו, שהברון רוטשילד, הנדיב הידוע, בכבודו ובעצמו, התנגד בכל תוקף שחקלאי יפונק במותרות של נוחיות כגון מים זורמים וחדר שירותים בתוך הבית. במרחק של כמה מטרים מאחורי הרפת חפרו בור ועליו העמידו תא קטן וגג מפח, כדוגמת בתי השימוש הערבים. באמצע הרצפה היה חור, "המותרות" שכל אחד הוסיף היה מושב מאולתר כלשהו. בבית התקין לנו נגר מבנימינה תריסים ורשתות ודלתות לארון הקיר. ברפת יצקנו רצפת בטון וזרנוק הגומי, שנקרא אז צינור גומי, מצויד בראש משפך, שימש כמקלחת תחת פני השמים. הדלק למאור ולבישול היה נפט, שיובא בפחים סגורים ובחביות ברזל מוברג. הסוכן של חברת "של" בבנימינה היה שמאי אלטשולר. אצלו הזמנו את חבית הנפט, שאותה השכבנו על רגל מאולתרת ובמקום הפקק הברגנו בה ברז. כלי המאור היו עששיות נפט, שאפשר היה לתלות אותן על הקיר ומנורת שולחן יותר גדולה בעלת כיפת חרסינה מפוארת. לבישול שימשו פרימוס בעל "ראש שקט" ופתיליה. להרתחת מים לכביסה השתמשנו בפרימוס גדול שדלק ברעש של טרקטור.
בקיץ של שנת 1930, הושלם שלב מפעל החשמל של רוטנברג בנהריים ופוזר מחנה העובדים שם. גיסתי, לאה ברומברג, שעבדה שם קיבלה פיצויי פיטורין והעמידה את הסכום שקיבלה, בסך 60 ל"י, לרשותנו כדי שנבנה חדר נוסף בביתנו. החדר הנוסף היה אמור לשמש לנו "מטבח מגורים", כלומר מטבח וחדר אוכל. הסכום הספיק לבניית חדר בגודל חדר השינה של הבית. בפינת החדר התקנו כיור והכנסנו בו צינור מים. את המטבח הקודם הפכנו לחדר אמבטיה ואת התא הקטן הפכנו לבית שימוש מודרני. לכל אלה הושלמה בחוץ מערכת ביוב ובור סופג. בחדר האמבטיה הוספנו דוד חימום בעצים.
בשנת 1932 עלה אחי, שהיה מהנדס חשמל, ארצה. הוא סידר לנו תאורה בכל הבית רשת חשמל ארעית, שניזונה מסוללה. אמנם האור היה קלוש, אך היתה לנו הרגשה של נוחיות מודרנית. לא נזקקנו הרבה זמן לנוחיות המאולתרת מרשת החשמל הארעית. באחד הימים הופיע אצלנו אחד השכנים, אוסקה המרוב, והציע יוזמה מהפכנית. הוא הציע שאם ישיג חמש או עשר חתימות של משתתפים, חברת החשמל תהיה מוכנה לחבר אותנו לקו החשמל הארצי. היינו בין החותמים הראשונים וכך החלפנו את התאורה המאולתרת ברשת חשמל ממשית.
השיפור הבא בביתנו נערך בשנת 1938. סגרנו את המרפסת בתוספת הרחבה לצד החצר והיא הפכה למטבל וחדר אוכל. חדר התוספת הראשון היה לחדר מגורים נוסף. במצב זה השכרנו את הבית ,בשנת 1942, למעון ילדים וכך הוא נשאר עד לשובנו לפרדס חנה.
תחבורהבמושבה ובסביבה הקרובה היתה הרכיבה על האתון התחבורה המקובלת ביותר. גם הסוס שימש לרכיבה אבל בעיקר הוא נרתם לעגלה לצורך הסעת כל המשפחה ולהובלות השונות. לתחבורה רחוקה יותר שימשה הרכבת. התחנות שלנו היו חדרה ובנימינה. היתה גם תחבורה ציבורית אל תחנת הרכבת בחדרה, במה שנקרא "אוטובוס", שלפי המושגים כיום היה כעין טנדר קטן. הקבלן הראשון לתחבורה ציבורית היה מוריס מכרכור. אחריו קיבל את "הזיכיון", אריה אריסון, שלימים עבר אתו אל חברת אגד. כאשר הקשר התחבורתי התרחק עד לתל-אביב וחיפה, אז קמה תחרות מצד האחים קונשטוק מחדרה, שלקחו מחירים זולים יותר. בתקופת המלחמה הצטרפו גם הם ונהגיהם לחברת אגד. במשך כמה שנים לפני המלחמה, שילבה הרכבת קרונית לתחבורה בין תל-אביב לחיפה, שהיתה לה תחנה בפרדס חנה, על יד גוש הפרדסים שלנו בערך מול איטונג של היום. ראוי לציין, שבאותם ימים היתה הרכבת מקום מפגש חשוב ביותר בין כל מיני מכרים שהזדמנו לרכבת ללא הידברות מוקדמת.
חינוךבננו הבכור דן, החל את "לימודיו" בגן הילדים בשנת 1931. שם הגננת היה, רחל והעוזרת לאה, שהיתה קרובת משפחה של מתיישב משכונת הפועלים, מתתיהו וייס. כאשר הילדים האחרים ביקרו בגן היתה הגננת מלכה ראביד. דינה שליט היתה מורה לבישול והמורה של בתנו בכיתות א', ב', היתה חנה פינצ'ובר, שעזבה את פרדס חנה לקראת נישואיה. חנה רוזן, רעיית המנהל, היתה מורה לתפירה. בשנת 1934 היה בית הספר כבר בבניינו הקבוע, בבניין הראשון של בי"ס "אלונים" של היום, מנהלו היה אברהם רוזן. לפניו, כאשר הלימודים התקיימו בבניין של גן הילדים, היה שם מורה בשם דוידסון. מבין המורים שלימדו בבית הספר זכור לי המורה יודקובסקי, שהיה המורה והמחנך של בני דן בכיתות ז' ,ח'. יוסף גלמן היה המורה להתעמלות, יוסף סלומונוביץ, שכולם הכירו בשם סלו, לימד מלאכה. לפני המלחמה הגיע מבגדד המורה סימן-טוב, שלימד ערבית. אם אינני טועה, פרופ' וייל, לימד זמן מה אנגלית. מהמורות של השנים ההן נמצאות עדיין בפרדס חנה, חנה איזנשטדט (חזנוב), יהודית קליגר, שהיתה עד לפרדתנו מפרדס חנה ,בשנת 1942,מורה ומחנכת של בננו מיכה בכתה ד'.
מים
המים סופקו לפרדס חנה מקידוחי סינון שמהם נשאבו מים מתוקים מאיכות מעולה. מים אלה שימשו לשתייה ולהשקאת הפרדסים ויתר הגידולים החקלאיים. במקומות של הקידוחים בנתה פיק"א בתי משאבה קטנים, שחוברו לקו חשמל לצורך הפעלת המשאבות. במושבה נשאבו המים לבריכות בטון, שנבנו בכל אזור במקום גבוה לצורך הזרמת מים בלחץ הדרוש להפעלת ממטרות על מגרשי הצרכנים. בפרדסים נשאבו המים בחלקם ישירות למערכת צינורות ההשקאה. הממונה על אספקת המים וכל הקשור לפיתוח רשתות הצנרת היה יהודה קנטור, ממתיישבי שכונת הפועלים. על אספקת המים במושבה היה אחראי יהודה רסיסי שנמנה עם מתיישבי תל צבי הצפונית. מפעילי המשאבות ומניחי קווי הצינורות היו האחים דוד וחיים רחמן ויהודה הורוביץ. לאחר שקצב ההתיישבות גדל והבריכות לא הספיקו, נבנתה בקרבת ביה"ס החקלאי בריכה, שגובהה למעלה מ- 30מ'. בשנת 1938 עברה אספקת המים של פרדס חנה מהפכה יסודית. הדבר הראשון שאנו המתיישבים חשנו בו, היה שבפעם הראשונה בכל השנים האלה דרשה פיק"א תשלום עבור המים שסופקו על ידה. קיבלנו חשבונות לא רק על צריכת השנה האחרונה אלא גם על צריכה של שנים קודמות. בינתיים חלה התפתחות בלתי צפויה בקרבתנו. אחד מבעלי הקרקעות הגדולים בכרכור היה התעשיין בלום. בין היתר הוא נטע פרדס גדול, שנוהל ע"י לבזובסקי מחדרה. לפרדס היו בעיות בגלל מחסור במים. לפי עצת מהנדס המים התחילו בקידוח באר במקום מסוים. כאשר לא מצאו  מים , ניסו את מזלם בקידוחים נוספים בקרבת מקום.
בשנות העלייה הגרמנית, כשעומק הקידוח עבר כבר את העומק המקובל עד אז בקידוחי מים בארץ החליט בלום לצאת מהעניין ומכר את חלקו באדמות הפרדס לדר' פינר, שניהל את המחלקה להתיישבות בסוכנות והקים את היישוב גן-שומרון. לבזובסקי המשיך בהעמקת הקידוח בעומק של 400 מטר שפעו מים מן הקידוח. תפוקתה של הבאר היתה מאות מטרים מעוקבים, הרבה יותר מהתצרוכת של היישוב ומספיק כדי למכור לסביבה חלק ניכר מהתצרוכת של המים. כדי למכור לסביבה נוסדה חברת המים ופיק"א דרשה ממתיישבי פרדס חנה להתקשר אתה לאספקת מים למושבה. מאז למדנו שעבור מים צריך לשלם.
שירותים ציבוריים: כאשר באנו לפרדס חנה כתובתנו היתה: פרדס חנה דואר כרכור. סוכן הדואר בכרכור היה משה פרח. עד שמשקנו סיפק לנו ירקות, ביצים וחלב, קנינו אותם אצל "השכנים הוותיקים". גרשוני הביא לחם מחדרה וכעבור זמן הוא בנה את ביתו ומאפיה. שם קנינו לחם ישר מהתנור. יוסף מושצ'ינסקי פתח חנות מכולת בביתו. אין זו הגזמה לקבוע שבזכות איכות שירותו החלטנו לייסד צרכנייה שיתופית. באופן רשמי המשיך מושצ'ינסקי למכור מצרכים בדירתו, שבו הוא ניהל שבו הוא ניהל גם מלון. את החדר שהיתה לו כניסה נפרדת ממרפסת הכניסה הוא השכיר למנחם אנגל משכונת הפועלים, שפתח בו חנות ספרים ונייר. אנגל היה גם סוכן של הוצאות ספרים ועיתונים. מידי יום יום עברו במושבה ערבים עם חמורים שמכרו פירות וירקות, לפעמים גם ביצים וגבינות כבשים. אני זוכר שמחיר הביצים, שהיה בשוק שילינג ל-15 ביצים, ירד אצל הערבים למחציתו. הערבים הביאו למכירה תבן וזבל בשקים ענקיים. את חומרי המזון המרוכזים לבהמות, גרעינים ותערובת לעופות, קנינו בבנימינה וחדרה, עד שהחלה האספקה מהצרכנייה שלנו. כעבור כמה שנים פתח אמנון דרורי, ממתיישבי רחוב 800, טחנה, וחלק משיווק האספקה עבר אליו. כאשר לא יכולנו להסתפק עוד בשירותי בנק אנגלו-פלסטינה בחיפה, שבו היינו קשורים בחשבון בכוח החוזה עם פיק"א, הוצע לנו להקים במושבה סניף של בנק הלוואה וחיסכון זיכרון יעקב. הסניף הוקם ומנהלו היה פנחס דנובסקי. בסוף שנות השלושים נוסד בנק נוסף, ביוזמת האחים מאיר, בנק קופת מלווה, מנהלו היה בומה.
עד לבניית בית הכנסת המרכזי, התקיימו בימי שבת ומועד, תפילות בבניין גן הילדים. העסקן, מתתיהו וייס, המשיך לשלוט גם לאחר ההעברה לבניין הקבוע. בעל קורא היה ונשאר שנים רבות, שכנא אייזנשטט. הרב הראשון של המושבה היה הרב בירנבאום. אחריו נתמנה כרב של פרדס חנה, הרב מלצר. כאשר גדל מספר המתפללים בבית הכנסת, נתמנה החזן דוידוביץ כחזן קבוע. הוא שימש קודם כחזן ראשי בבית הכנסת הגדול במינכן, ובהדרכתו התארגנה גם מקהלה לימי החגים.
בעקבות התיישבות עולי גרמניה וגידול האוכלוסייה במושבה, נוספו גם חנויות ושירותים. רבינוביץ פתח חנות לחומרי ברזל וכלי עבודה. בר, שקנה את הבית מפיק"א, פתח חנות לביגוד. מול הצרכנייה בנה הירש את ביתו ופתח בקומה השנייה את בית הקפה הראשון בפרדס חנה. על יד הוואדי נבנו כמה בתים לבעלי מלאכה. שם גר הסנדלר קוגל, שאליו הבאנו את הנעליים לתיקון. באותו זמן היה מקובל להזמין נעליים חדשות לפי מידה עשויים במלאכת יד. את אלה הזמנו אצל פרידל פרנקל בכרכור, עד שעלו והתיישבו בפרדס חנה זוג בעלי מלאכה מעולים: אלי והילדה מרקן, ששכרו חנות המרכז המושבה.
קשרים עם ערביי הסביבה
היו ערבים שאתם היה לנו קשר כספקי ירקות, כספקי תבן וזבל. הם הגיעו משבטי הבדוויים שאוהליהם היו בגבולות המושבה ולעתים גם בתוכה. במשך כמה שנים עבד ילד בדווי, שגובהו לא עלה על זה של ילד מגן הילדים, כרועה הפרות של המושבה. גם אנחנו הוצאנו בבוקר את הפרה שלנו מהחצר למרעה ולפנות ערב החזיר עבאד, הילד הבדווי, את העדר, כל פרה לחצרה. פעם או פעמיים בשנה בא אלי עלי בק, אחד השכנים בגבולות המושבה, לקנות ממני שתילי ירקות.
חלקי בהגנת פרדס חנה
כמו כל המתיישבים יצאתי לשמירה בפרדסים או בגבולות המושבה, פעמים רבות על יד פסי הרכבת. הרובים "הרשמיים" היו מסוג גרינר, שאם היו נקיים ומשומנים כראוי, אפשר היה אפילו לירות בהם. בסוף שנת 1931 שלחו אותי לקורס איתות, שהתקיים פעם בשבוע, בגן-שמואל. אחרי גמר הקורס נשארתי כמה שנים אחראי על קשר האיתות ולמדריך אתתים בפרדס חנה. ביליתי לילות רבים על בריכות המים, שמהן התקשרנו בפנסי איתות עם הסביבה, כגון: כפר ויתקין, זכרון יעקב ועד כפר-סבא בדרום וחיפה בצפון.
ביקור אנשים חשובים
בשנת 1931 נטעתי 15 דונם פרדס. בחמשת הדונמים הנותרים, באדמת חול קלה, רציתי לנטוע כנות של לימון מתוק. יום אחד, כאשר השטח היה כבר מסומן לנטיעה, בא אלי אגרונום צעיר – המבורג, עוזרו של מנהל המחלקה החקלאית של פיק"א, ובפיו בקשה. הוא סיפר כי בעוד כמה שעות עומד לבקר במושבה הנציב העליון, סר ארתור ווקופ. התכנון היה לכבד אותו בנטיעת עץ באחד הפרדסים בקרבת המשתלה, אולם התברר שאדמת החמרה עדיין ספוגה מהגשם של הימים האחרונים ואי אפשר לעלות עליה. המבורג ראה שאצלי שטח החול מוכן לנטיעה והגישה אליו יבשה. הוא ביקש שאסכים לנטוע כמה שתילים על יד הדרך. הוא מוכן לשלוח לי ,"ללא תשלום" ,שלושה שתילים שהנציב ייטע אחד מהם. הלכתי לפרדס ופתחתי שלושה בורות לנטיעה. עגלון הביא את שלושת השתילים בתבניות והכל היה מוכן לנטיעה. כאשר האורח הגיע ומהמכונית ירדו הנציב ועוד אנגלי צעיר והאגרונום המבורג הציג אותי בפניהם. סביבנו היו רק כמה שכנים מהפרדס. לאחר הנטיעה החלפנו כמה משפטים. ברגע הראשון זאת היתה הפתעה לא נעימה בשבילי, כיוון שהמלווה של הנציב העליון הציג את עצמו כמושל מחוז הצפון – קיתרוטש. כבר ב1924, כאשר היה סגנו של המושל, רונלד סטורס, הלך שמו לפניו כידיד הערבים ושונא יהודים. חשבתי שרשע מרושע זה לא יסכים לדבר עם יהודי פשוט כמוני, אולם הוא פנה אלי בידידות מופגנת.
בביקור חשוב אחר לא נוכחתי. פעם כאשר חזרתי מהפרדס, סיפר לי בני, דן, שבגן הילדים ביקר אורח חשוב, "הנסיך". התברר שלא היה זה נסיך, אלא נשיא ההסתדרות הציונית, נחום סוקולוב. הידיעה על בואו נמסרה בבוקר ונערכה לו קבלת פנים חגיגית בגן הילדים, הבית  הציבורי היחיד שהיה קיים. מלבד הילדים השתתפו בעיקר האימהות בקבלת הפנים.
אנשים שתרמו לפיתוח המקום
אני מניח שסעיף זה איננו מכוון דווקא לפיתוח הפיסי של המושבה בכל שנות קיומה עד היום, אלא לחלוצי הפיתוח המופתי של חיי החברה ואיכות הסביבה האנושית, שהניחו יסודות לערכים שהיוו דוגמא ליישובים אחרים והקנו שם טוב לפרדס חנה ולבניה. מגיע להם גם ציון על כך, שאחרי שהצליחו בעסקיהם ועלו לגדולה לא זנחו את פרדס חנה ותורמים לה, לאו דווקא בשיטת "מתן בסתר", לפיתוחים שונים עד היום הזה. בשנה החולפת (1979) הזמינו את התושבים לאולם דקל לחגיגות יובל לקיום פרדס חנה. השתתפתי בחלק הראשון של הערב ושמעתי מלל רב של נאומים וטפיחות השכם לכל מיני עסקנים שפעלו בתקופות שיובלן יגיע רק בעוד שנים רבות. אמנם היו גם כמה ותיקים שדבריהם הזכירו נשכחות מלפני יובל שנים, אבל לא הזכירו ולו במילה אחת, את שמות שני האישים, שלפי הערכתי, היו להם זכויות גדולות ביותר בהנחת היסוד לערכים חיוביים בשנים המכריעות להתפתחות המושבה. הראשון היה יעקב רודה. הוא היה מראשוני המתיישבים בשכונת הפועלים. הוא היה ראש ועד המושבה ובעיני רבים היה רודן, שהעביר בעקשנות את רעיונותיו בישיבות הועד ובאסיפות הכלליות. לעיתים קשה להעריך נכונה את האדם ופועלו, אם חיים על ידו ונפגשים אתו יום יום. דרוש מרחק של מקום וזמן בכדי להתרשם התרשמות נכונה בפרספקטיבה נאותה, כשם שתלמיד לומד להעריך את בית ספרו, אחרי שהכיר בתום לימודיו עולם אחר. נתן פיאט הסכים אתו והזכיר שאחד מתלמידיו ממלא תפקיד נכבד בין חקלאי פרדס חנה. למרות שידעתי שגם בית ההורים משפיע על חינוך הילדים, זקפתי את עיקר ההשפעה לזכותו של אברהם רוזן.
נהניתי והתגאיתי כאשר בעונת הטיולים הגיעה כיתה מפרדס חנה לטיול בטבריה. לא רק אני ציינתי את התנהגותם התרבותית, שעמדה בניגוד ניכר לזאת של רוב הכיתות שטיילו שם. בין הידידים הרבים שביקרו אותי בשנות היעדרותי מהמושבה, היו נתן פיאט– מנהל בי"ס כדורי, שהזדמן לעתים קרובות לטבריה ואליהו קראוזה- מנהל מקווה ישראל, שבא מדי שנה לביקור עם רעייתו. בשיחותינו ציין קראוזה שיש לו הנאה מיוחדת מבני פרדס חנה. בכל היישובים בארץ שילמו מיסים לכיסוי ההוצאות לשירות הכלל. את נטל הוצאות החינוך (גן הילדים ובית הספר) נשאו הורי הילדים עבור כל ילד וילד. לפי דרישתו של רודה בוטל בפרדס חנה המושג של שכר לימוד. המיסוי נבנה כך שכל ההוצאות כוסו ממיסים פרוגרסיביים של הכלל. היו כמה מתנגדים מבין אלה שהיו רווקים או אלה שלא היו להם ילדים, אבל גם אלה היו עתידים להנות מהצלחת עקשנותו של רודה. הוא היה מבין המכריעים לחתימת חוזה עם קופת חולים לעזרה רפואית לכל תושבי פרדס חנה. אם אלה הדברים הבולטים ביותר בהשפעתו המכרעת, הרי היו אלף דברים יומיומיים, שנחשבים כקלי ערך, עליהם הוא התווכח ונלחם למענם. דברים אלה תרמו חלק נכבד לפיתוחה של מושבה שטוב לחיות בה. האיש השני היה אברהם רוזן. הוא הגיע אלינו שנים מעטות אחרי ייסוד המושבה. כמורה ומנהל בית הספר, הוא לא היה רק מורה, אלא גם מחנך למופת. מעולם לא שמעו אותו מרים את קולו. בקולו השקט הוא ידע להשליט משמעת ורוח של דרך ארץ בבית הספר. הוא לא היה דתי, אבל שמר וכיבד את המסורת והדוגמא שנתן השפיעה על חניכיו.
אילו רציתי להתייחס לפיתוח הפיסי, הייתי צריך להזכיר את שלושת האחים מאיר, שבנו במו ידיהם את ביתם וייסדו ביוזמתם ובחוש המסחרי שלהם, לכבוד זכר אביהם, את תל–שלום.
אנקדוטות
בשנה הראשונה שחיינו בפרדס חנה בא אלינו קרוב משפחה של בתיה אשתי, הרצל רוזנצוייג. הוא הוסמך זה לא מכבר כעורך דין ונשלח ממחלקת המדידות של הממשלה, עם קבוצה של מודדים, עובדי ה"סטלמנט". תפקידם היה למדוד ולרשום את אדמות המושבה. הוא סיפר כי בדרך פגש אדם שסיפר לו, שעליו למצוא מקום מרכזי להקים בו מחנה לכמה עשרות עובדים. האם יוכל לייעץ לו על מקום מתאים? האיש הצביע על עצמו ואמר: מרכז המושבה – זה אני! המחנה אכן הוקם ועמד במשך כל זמן העבודה של ה"סטלמנט" בשטח שבין בית מושצ'ינסקי ובית זיסמן. פעם בא למושבה מנהל פיק"א, ויקטור קון, עם אורחים חשובים והזמין את כל הכבודה לארוחת צהריים אצל מושצ'ינסקי. הארוחה כללה גם בשר עוף ומושצ'ינסקי הבטיח לבשל שתי תרנגולות לפי הדרישה. בזמן האוכל קרא קון למושצ'ינסקי ושאל אותו: האם בישלת את התרנגולות עם ה"פעדערן" (הנוצות)? מושצ'ינסקי נבהל, מה מצאת נוצות במרק? לא, השיב קון, אבל נדמה לי שתרנגולת אחת עפה לך מהסיר. זכרון דרמטי שמור אצלי משנת 1931. הבת השנייה של שכנינו, דבורה ויחזקאל פלקס, גליה, תינוקת בת כמה חודשים, קיבלה חום גבוה ורופא קבע שזה דיפתריה. כל ילדי הרחוב קיבלו מיד זריקות חיסון, אבל את חיי התינוקת אי אפשר היה להציל. הגווייה הראשונה במושבה חייבה לאתר מקום לבית הקברות. הפיק"א הציע שני מקומות: האחד מעבר לפסי הרכבת, שם כל השטח נקרא "חולות קיסריה". המקום השני הוא המקום שבו נקבע בית הקברות. אני זוכר ישיבה בהולה של הועד שדנה בבעיה. הדעות נגד המקום בחולות התבססו בעיקר על המרחק הרב מהמושבה.
סיום עם התקדמות הגיל נחלש כוח הזיכרון, ומה שנאגר והתבצר בתת-התודעה אינו צף ועולה דווקא בשעה שרוצים, אלא ברגעים בלתי צפויים ובמקריות משונה ושרירותית. כמעט אחרי כתיבת כל סעיף עלו בזיכרוני נשכחות שאולי היו ראויים להירשם גם הם. אבל אני חושב, שהמובא לעיל משקף את הזכרונות הבולטים מהעבר. אם רוצים או לא – החייאת החוויות מתחילת הדרך מעוררת את הרצון להשוואה עם המציאות כיום. מן המפורסמות הוא, שההווה האפור נראה לכל דור באור חשוב יותר מעבר הזהב שלו. דורנו אמנם עבר זמנים קשים וסכנות לא פחותות מאלה של ימינו, על מנת להגיע להישגים המתבטאים בנוחיות ובמותרות מעל לכל המצופה. הקידום הצמיח מירכאות למה שהיתה, ועבורנו תישאר תמיד, הציונות שלנו. הנוסטלגיה שלנו איננה לאורח החיים החומרני, אלא לרוח האחווה והשיתוף שנפגמו. לאיחוד כל החוגים ליצירה ברוכה לכל, תוך סובלנות וכיבוד הדדי. לרוח שהזינה את המאמץ המשותף של כולם לעשות את פרדס חנה למושבה למופת שנעים לחיות בה.
בתיה לטה
בתיה לטה לבית ברומברג נולדה בשנת 1905 בזכרון יעקב, להורים שעלו זמן קצר לפני לידתה מרוסיה. היא היתה החמישית במשפחה בת שש בנות. בעודה ילדה קטנה עברה המשפחה זמנית לדמשק וכמה שנים לפני מלחמת העולם הראשונה חזרו והשתקעו בחיפה. בתיה למדה בבית הספר הריאלי. בין חברותיה היתה הרצלה קייזרמן וקשרי הידידות נמשכו ביניהן כל ימי חייה. אמה של בתיה נפטרה זמן קצר אחרי המלחמה. גברת קייזרמן נסעה לגרמניה עם בנותיה ולקחה אתה את בתיה ואחותה ציפורה. הן התפזרו למוסדות לימוד שונים. בתיה ואחותה נכנסו לפנסיונט לבנות יהודיות בבדן-בדן. כעבור שנה הן עברו לבית אולפנא רב-תכליתי בברלין ובתיה למדה בסמינר לגננות. כאשר פגשתי, אחרי שנים רבות את הגברת פרוינד, היא סיפרה שהיא לא תשכח את עזרתה של בתיה, שלימדה אותה להכין מאכלים מירקות ופירות שהיא לא הכירה קודם. בתיה יעצה לה איך לנהוג באקלים שלנו בטיפול בילדים. זמן מה היתה בתיה כעין מקשרת עם ויצ"ו בפעולות ההדרכה במשק בית במושבה. שמה היה ידוע היטב למנהלות ויצ"ו וזו היתה אחת הסיבות שחנה מייזל הציעה לבתיה להיות אם-בית בבית ספרה, תפקיד אותו מילאה אחרי שהם עברו לנהלל, במשך שלוש שנים. רק בשנת 1955 הצליחו בני משפחת לטה לקבל את ביתם בחזרה והבית נראה יותר כמו חורבה מאשר בית. בתיה השקיעה את כל כוחותיה כדי להחזיר את הבית למצב תקין. מהשיפורים האחרונים שהיא הכניסה בביתה, היא זכתה להנות רק תקופה קצרה. לאחר חודשים מעטים היא נפטרה ממחלה ממארת, למחרת ראש השנה תש"ל (1969).
העלייה החמישית ותרומתה למושבה (בין המולדות – היקים במחוזותיהם)
אחרי שובה ארצה מגרמניה, בתיה עבדה בתור גננת במגדל ולאחר מכן פתחה גן ילדים פרטי בחיפה וניהלה אותו עד לנישואיה. לאחר נישואיה הסתפקה בתיה בתפקיד של עקרת בית לדוגמא. בפרדס חנה השתתפה בתיה בעבודות המשק והיתה מקובלת בין השכנות כיועצת בכל בעיות המטבח ומשק הבית. כאשר הגיעה העלייה הגדולה מגרמניה, היו שם עולות חדשות שביקשו את עזרתה ועצותיה. בין העולים הראשונים מגרמניה שהגיעו לפרדס חנה, היה הזוג משה וד"ר רחל פרוינד עם ילדיהם. הם שכרו את הבית של בן-ציון איתין עד שביתם ברחוב הבוטנים היה מוכן. הם היו הראשונים בפרדס חנה שהביאו איתם מכונית פרטית. בזמן שהם גרו אצל איתין, עמדה המכונית רוב הזמן במגרש מאחורי הבית. אחת הנסיעות המעטות בחול הטובעני, שהעזו לעשות בה, היתה להביא את בתיה עם התינוקת ציפורה שנולדה (1934), מתחנת הרכבת בבנימינה לביתה.
מקור לאנקדוטות נחמדות יש בחכמות הילדים אולם כיוון שלא רשמו אותן הן נשכחו. זכור לי מהיום הראשון של בתי ציפורה בבית הספר. כאשר שאלתי אותה מה שם המורה שלה, היא ענתה: חנה. לאחר מכן הוסיפה: בבית הספר שלנו יש רק חנה אחת שקוראים לה יהודית. היו אז כל כך הרבה מורות בשם חנה שהשם התודעה שלה היה זהה למושג מורה.
מושצ'ינסקי תרם את מרבית החומר לאנקדוטות שסופרו בפרדס חנה. אורחת של בית המלון שלו, שאיחרה לחזור ערב אחד, התעלפה כאשר מצאה אותו שוכב על השולחן בחדר הכניסה, וסכין מטבח ענקי בידו. הוא נהג להציע לאורחיו חביתה ולשאול אותם מכמה ביצים הם רוצים אותה. אם היו עונים משתיים הוא צעק למטבח שתיים וסימן בידו אצבע אחת.