חדשות אחרונות

  • זכרון בסלון 2019
  • תערוכה בגלריה: הגדות מאוסף פוגל
  • דף חדש: אברי הברון (היילברון) – זכרונות

זכרונות מיכאל דשא (אייזנשטדט)

למושבה הגעתי עם משפחתי בשנת 1931. כשנה לאחר מכן הקמנו כאן קבוצת נוער .החלטנו להצטרף לנוער העובד והקמנו במושבה סניף. מהראשונים היו  תדי ארמן שהיה אז רווק בן 20, חיים רחמן, שלמה מאירסון ואני, שהייתי אז בן 15. ארבעה אלו היו גרעין הסניף. אח”כ חיים רחמן עזב ושקע בענייני בחורות, תדי ארמן נשר באופן טבעי: הוא התהלך כמה לילות ירח ושר סרנדות. שלמה ואני המשכנו עד הסוף: היינו מדריכים, אחר כך הצטרף אחיו הצעיר, זאב פרדס. הסניף במושבה היה אחד מהסניפים הכפריים הגדולים, הוא מנה 70 ילדים. חדרה היתה מסונפת לנו ולא להפך. מחדרה היו באים אלינו למחנה. חניכים רבים היו בסניף שלנו: רחל חזנוב, בתיה ויצחק תמרי, ראובן ומיכאל הירשברג היו החניכים הראשונים שלי, לאה יעקובוביץ (הירשברג) ואברהם אחיה,  גנדלר ועוד. באותה תקופה הנוער העובד היתה תנועת הנוער היחידה בפרדס חנה. רובנו הלכנו אחר כך לקיבוצים, וחלק מאתנו נשאר במושבה. אני הייתי בשדות ים כשנה וחצי ,בתקופת מלחמת העולם השניה, ולאחר מכן נשרתי. רציתי להתגייס לצבא ובקיבוץ לא נתנו לי אז עזבתי. בשדות ים גרתי בצריף ליד חנה סנש והיינו מיודדים, היא הראתה לי את  שיריה והתייעצה איתי.
נחזור למועדון הנוער העובד בפרדס חנה. המקום הראשון לסניף הנוער העובד היה גן הילדים הראשון[1], אח"כ שנקר משכונת הפועלים נתן לנו את הרפת שלו. למרות שהועד התנגד לפעולות שלנו היתה לנו תמיכה מרוֹדֶה שהיה אבינו הרוחני. למעשה הנוער העובד פעל על דעת מועצת הפועלים, ואנחנו נהנינו משני העולמות: ממועצת הפועלים וגם מהוועד. אנחנו למעשה הפעלנו את הנוער של המושבה. ערב ערב ובשבתות, נפגשנו לאור מנורת נפט, נערכו שיחות ממושכות, משחקים ריקודים, שירה. הכול היה עפ"י תכניות שקבלנו מהמרכז. גדולי הארץ בקרונו: ישראל גלילי, זרובבל גלעד מעין חרוד, בנימן חסלובסקי מנען, דוד כפרי, יהושע רבינוביץ מגנוסר, שמריהו גוטמן ועוד. האורחים המכובדים האלו ביקרו אותנו במועדון ואפילו לימדו אותנו שירים. בנימן חכלילי מנען לימד את השיר "ימין ושמאל רק חול וחול".

קלסר 49

קלסר 49

במשך הזמן רכשתי נסיון בהדרכה והפכתי למרכז הסניף של הנוער העובד במושבה. היה לנו המנון: "בפרדס חנה הקטנה ביום בהיר אחד סניף הנוער העובד במזל טוב נולד, קטן ודל היה הסניף". שרנו, ערכנו הצגות, במשך 5 השנים שרכזתי את הסניף בכל שנה הנוער העובד היה עורך את החגיגה הכללית של מועצת הפועלים, אנחנו שימשנו כפטרוני התרבות של ציבור הפועלים, אח"כ הצטרפו גם היקים, ביניהם היילברוןן, שבסוף ירש אותי כשיצאתי ללמד בסמינר  למורים והוא ריכז במקומי את הסניף, הוא היה מדריך מצוין. הוא היה פעיל יותר בתחום הרעיוני – אידאליזם תנועת העבודה, וכו' ואני עסקתי יותר במשחקים: ספורט, טיולים, שירים, ספורים והצגות שאני חיברתי.
את הסיפור הראשון כתבתי בגיל 20 ואת השיר הראשון שפורסם כתבתי אחרי עזבי את פרדס חנה בגיל 21-22. כשהייתי תלמיד בסמינר בגיל צעיר יותר התחלתי לפרסם כתבות ושירים בעתון "במעלה" על הסניף, על הטיולים כמו טיול לים המלח, ואז כתב לי שמעון פרס מכתב ארוך בו הוא מבטא התלהבות מרשמי מהטיול הנ"ל, בו הצלחתי לדעתו לבטא את החוויות והרשמים. הטיול לים המלח היה טיול של שבוע ימים והיינו צריכים להשאיר את המשק לבד, אבי כבר לא היה צעיר ונהגנו לעזור לו בעבודות המשק. אחי ואני קמנו בארבע לפנות בוקר כדי לסדר את ההשקיה. מיהרנו כי היינו צריכים להיות בשעה 11 בשפיה. עד השעה 9 עבדנו כמו שדים בבגדי עבודה ולקחנו אתנו גם בגדים יפים כי לא היה פנאי לחזור הביתה. מהפרדס יצאנו לדרך לאחר שהתרחצנו שם מתחת לברז והחלפנו בגדים, הילקוט כבר היה מוכן וצעדנו ברגל לשפיה והגענו בשעה 11. משפיה ,לאחר שעה המתנה יצאנו לדרך והלכנו 12 שעות עד לגלבוע. נהגנו  ללכת  הרבה ברגל. כשרצינו ללכת לקולנוע יצאנו מפרדס חנה ,במוצאי שבת בשעה 1700 וצעדנו ברגל לחדרה. יש לזכור שכביש עדיין לא היה. כשרצינו ללכת לקיסריה לחוף הים הלכנו דרך החולות כ-12 ק"מ. את הדרך הזו תיארתי בספרי. בספרי מתוארות פרשיות מפרדס חנה ומהנוער העובד מבלי להזכיר שמות, בספרי הבלטתי את הצד הכפרי. סיפרתי על אחת הפרשיות המעניינות בארץ ובתולדות הישוב: פרדס חנה זכתה למלחמת עצמאות משל עצמה, שקדמה למאורעות שהתחילו בשנים 1936- 1939 ברחבי הארץ. המאורעות בפרדס חנה הקדימו ב-3 שנים. בשנת 1932, בהיותי בן 16 וחצי שנים, היו בפרדס חנה כ-60 משפחות והיינו מוקפים שבט בדווי, אחד הגדולים בישראל והיפים ביותר ,שבט ערב טורקמן, אח"כ הוא נדד לעבר הירדן. הסיבה לכך היתה שהם היו יותר מדי מיודדים עם היהודים והקנאים הערבים התנגדו לכך. ובכן שבט זה הקיף אותנו מסביב. במקום בו ביה"ס החקלאי היה עולה המואזין בכל ערב ושר תפילה לאור השקיעה. הגברים בשבט זה היו גבוהים וכחולי עיניים. זהו שבט שמוצאו  מטורקיה שבאירופה, שבאו ארצה בסוף המאה ה-19. היו כאלף גברים בשבט זה, לעומת כ-100 גברים יהודים במושבה. נשות השבט הלכו חשופות פנים ללא כיסוי. יום אחד הוזמנו כ-5-10 בני נוער בני 15-16 לחתונה אצלם בשבט. ונהנינו מאוד. לשבט זה היה צאן ובקר והם רעו פה בסביבה והם היו עולים מפעם לפעם  על השדות שלנו. למושבה היה שומר בשם יוסף בדרק .יום אחד הלך לגרש עדר שעלה על השדה .הרועים התנפלו עליו והוא הרג רועה זקן שלא במתכוון. הרובה פלט כדור כשהערבים ניסו לקחת אותו מבדרק . אותו ערבי זקן שהלך בצד נפגע. ואז התחיל העניין של נקמת דם. הבדווים שמו עלינו מצור במשך חצי שנה ואנחנו, בני הנוער בגיל 16 וחצי, היינו צריכים לשמור. כל משמרת ארכה 12 שעות. משש עד שש. וכל אחד שמר פעמיים בשבוע. היינו חייבים לקיים את השמירה כי הבדווים התנכלו לנו. למעשה הם ניתקו אותנו מחדרה. הם צרו עלינו מסביב. במקום בו נמצאת כיום שכונת מגד הם התגוררו. הם הקימו 300 אוהלים מפוזרים. וכבדווים הם נדדו. פעם הם התמקמו ביער של כרכור ופעם ליד תלמי אלעזר וע"י כך מנעו מאתנו לקיים קשר עם חדרה. וכך בלילה היינו במצור. הגיעו אנשי "ההגנה" מתל אביב, משפחת כהן המפורסמת. הם הגיעו לילה לילה ולכן קראו להם משפחת הלילה. אחד מהם היה אליהו המפורסם, והוא היה פה המפקד. יום אחד הוא רצה לשלוח אותי, ואני הייתי מעין סרבן מלחמה. הוא רצה לשלוח אותי עם הסוס של משפחתי לחוות מגד כדי למסור מסר. בחוות מגד ישבה אז קבוצה של "ההגנה" ולהם הייתי צריך להביא את הפתק. אמרתי לו: 'בסדר, תן לי לצרף אלי את חברי שלמה'. פחדתי שאם יתפסו אותי לא יהיה מי שימסור את הפתק וידווח עלי, ואם נהיה שניים אחד יוכל להזעיק עזרה. הוא התנגד לכך בתואנה שזה ניסוי עבורי ועלי לצאת לדרך לבד. סירבתי ובעקבות זה נשפטתי. אח"כ התפייסנו. אם כן המצב  המתוח  נמשך חצי שנה, עד טקס הסולחה. השומר בדרק ישב בכלא כשנה וחצי עד שנתיים. הסולחה היתה מאוד מעניינת, גם אני השתתפתי בה, אני זוכר שאכלתי אורז וקציצות ואח"כ הבדווים עשו פנטזיה .יש להם מנהג שלפני הסולחה הם מעמידים פנים שהם לא רוצים להתפייס, הם מנופפים במקלות . בדרך כלל זוהי הצגה אבל במקרה זה הם הרביצו באמת, הכו פקיד פיק"א, פרנק  שהופיע רוכב על סוס והם פצעו אותו ברגל. פרשה זו מתוארת בספר "באוהלי מדבר" של פסח בר אדון, שהיה שומר  כאן במקום בדרק. הבדווים  הקימו לקראת הסולחה אוהלים רבים, באו קצינים אנגלים, פקידי פיק"א והבדווים השתוללו והרביצו לאורחים. אבי שהיה אז בן 52 תפס את הערבי שהניף עליו מקל ואמר "אם תרביץ לי אני ארביץ לך". בשלב זה כשראו את המכות האנשים פשוט ברחו. למרות זה הסולחה התקיימה והרוחות שקטו. כל הפרשה נמשכה מחודש כסלו עד שבועות.
במסגרת "ההגנה" התאמנו בשימוש ברובה ברפת של דולקה ודינה רפופורט.  דולקה היה מפקדי הראשון. הוא היה המפקד המקומי. ואילו איש "ההגנה" היה מפקד אזורי. בני משפחת כהן, אליהו, זלמן ומאיר, היו נציגי "ההגנה" באזור. הם היו דרך אגב משפחת מכבי האש הראשונים בתל אביב. גם בדרק היה איש "הגנה" מאוד פעיל. הוא לימד אותי לזרוק רימון.
במשך 11 שנה לא ידעתי מה זה  ערב שבת ומוצאי שבת כי הם נגזלו ממני ע"י "ההגנה" למגוון הפעילויות הקשורות בה, וכן ע"י הנוער העובד והלומד. ברוזה היה אחד ממפקדי "ההגנה" במקום, בדרק ,רודה ועוד. גדעון מיכלזון היה מפקד הנוטרים. בשנות ה-40, כשנוצר חיל הנוטרים, הנס פרידנזון היה המפקד הראשי של כל האזור. זכור לי האנגלי דרקמן שנשא אשה מבנימינה. אצל משפחת מכניק היתה תחנת נוטרים. גם מכניק היה נוטר ונפצע במהלך שירותו. גיסו, אחיה של לאה מכניק, היה גם כן פעיל מאוד ב"הגנה". שמו משה גולדשטיין. הוא הרג שני ערבים שעמדו להורגו, ליד הפרדס שלנו בשטח של עלי-בק[2]. ברחבת הבקר מצד מזרח היה שם ארמון סגור ומסוגר. ליד פסי הרכבת היה הארמון של אחמד-בק.

מתוך קלסר 394 א'. הזכרונות סופרו בשנה לא ידועה

[1] כיום: בית הראשונים
[2] שטח שבמרכזו נמצא מבנה הידוע כיום בשם "מחנה הפרדות" – בית הראשונים