חדשות אחרונות

  • ספורט. תערוכה על הספורט במושבה.
  • דף חדש: אברי הברון (היילברון) – זכרונות

זכרונות חיים דרטלר

"נולדתי ב- 15/10/1914 בטרנסילבניה בחבל מרימוריש, בעיירה ריסקוה. אבי נפטר כשהייתי בן 5. כל היהודים בעיירה היו אדוקים בדת כמו במאה שערים ולבושים בהתאם. גם אני השתייכתי ל'אגודת ישראל'. לבשתי והתנהגתי כמוהם. למדתי ב'חדר' וב'ישיבה'. בכל האזור שלנו היו כולם עניים, אכלו לחם תירס כל השבוע ורק בשבת חלות ויין. בחורים מוכשרים הלכו לצבא וחזרו ללא מטרה וללא עבודה. 'אגודת ישראל' החלה להכין הכשרות לעליה לארץ ישראל. עברתי הכשרה וקבלתי סרטיפיקט, תעודת עליה. ב'המזרחי' ערכו נישואים פיקטיבים לשם השגת סרטיפיקט, אך לא כן ב'אגודה'. התחתנתי יומיים לפני העליה לארץ. עברית למדתי בארץ. אשתי למדה עברית לפני העליה, כדבר יוצא דופן.
לארץ הגעתי עם חבר מ'אגודת ישראל' שהגיע לכרכור. בעלייתי ב- 1936 עם אשתי ז"ל נשלחתי לפרדס חנה, וזה היה ביום חמישי בשבוע. הגעתי לפנות ערב ואין מקום לינה. בפרדס חנה נבנו תחילה רפתות שעדיין לא היו בהן פרות, ולכן הן הפכו למספר דירות קטנות בעלות חדר אחד קטן שבקושי נכנסו בו שתי מטות ושולחן קטן. השרותים היו בחוץ. חפשתי מקום מגורים. פניתי לבית המלון של מושינסקי בשאלה כמה יעלה לי לילה אחד לזוג, וביקש 30 מיל. כשהשויתי זאת לכסף ברומניה זה נראה לי מאד גבוה, לכן שלמתי רק 15 מיל רק לאשתי.
הלכתי ללשכת העבודה להרשם למגורים ולעבודה. באותה עת פרץ ריב עם המזכיר שרצה לצאת לחו"ל ולא שמו לב אלי. היתר קיבלו מקום עבודה ורק אחד, שהיה שען, שלא עבד, עזר לי למקום לינה בבית הכנסת של המזרחי וישנתי על השולחן. בבוקר הלכנו לחפש סידור. נודע לנו שבכרכור בקשו שישלחו אליהם משפחות, כי רווקים עוזבים, ואמרו לנו לפנות לנחום יכנס בבוקר משרדו סגור, לכן נכנסו לקפה פרוינד כי אמרו שיכנס נמצא שם. כשנפגשנו עם יכנס הוא הפנה אותנו לבתי הסוכנות בכרכור, בדרך לכפר פינס, שהיה שם אחראי מכפר פינס וזה טען בפני כי מה יש ל'אגודאים במקום' – זה היה היחס העוין של הדתיים מ'המזרחי' בכפר פינס לעולים חרדים כמונו. אנחנו היינו מיוחדים ואפילו אנשי 'המזרחי' לא ידעו מי אנו ואיך מתייחסים אלינו. במשך הזמן נוכחנו כי החילונים הם אנשים הגונים. אנשי 'המזרחי' לא קיבלו אותנו, אך אנשי 'השומר הצעיר' התידדו איתנו ועזרו לנו. מקיבוץ מענית, שהיה אז בכרכור, באו לעזור לי בבניית ביתי מאוחר יותר. קניתי שתי חלות לשבת וגם בשר באיטליז של מתזון, והבאתי לחבר שלי, וחזרתי לפרדס חנה. אשתי דאגה שלא חזרתי ופגשתיה בוכיה. את החפצים שלנו השאירו ברחוב. משאית עברה ברחוב ושאלתי את הנהג למטרת נסיעתו, ולמזלי ענה לכרכור לבתי הסוכנות, וזאת היתה מטרתי ונסענו לכרכור בנדיבות לבו של הנהג מפרדס חנה.
ב- 1936 פרצו המאורעות שהחלו בשביתה ערבית ולא באו לעבודה, ואז החלוצים באו במקומם. כך גם אני התקבלתי לעבודה בפרדס. קיבלתי עבודה טובה בפרדס טוב. הייתי עובד טוב. בדרך כלל התשלום לפועלים היה בפתקאות. אני עבדתי בפרדס אצל דיוויס וקיבלתי משכורתי במזומן על-ידי מנהל הפרדס, יעקב קרמן. דיוויס, שבא מרומניה דרך אנגליה, היה שען והתעשר שם, ועבד בזמנו גם בבית המלוכה בלונדון. הפרדסנים בדרך כלל לקחו הלוואות עד שיקבלו את התמורה עבור מכירת הפרי. דיוויס לא נזקק להלוואות, וניהל את עניניו בן משפחתו שהיה עורך דין, שניהל גם את עסקיו האחרים בארץ. שפניצקי היה שותפו של הריס והיה האחראי על הפרדס.
עבדתי בפרדס של דיוויס עד 1940. עם פרוץ המלחמה ננטשו הפרדסים ונגמרה העבודה בהם, אך כשהאנגלים בנו מחנות צבא עבדתי בהם בטירה, בנשר, בעכו, בקרית מוצקין, בכרכור ובשדה התעופה בעין שמר, עד שבא אלי יכנס מלשכת העבודה ואמר שבבית החורשת 'גלעם' מחפשים עובדים קבועים עם זכויות ולי מגיע בזכות הוותק שלי. הקיבוצניקים, רובם מנהלים ומפקחים, ואחד מהם אמר לי כי 'אנו נגד עבודה שכירה'. לכן, כשהציעו לי עבודה בצרכניה נעניתי להצעה. ב'גלעם' הציעו לירה ליום, ובצרכניה רק 16 לירות לחודש, ובחרתי בצרכניה כשחיים לוין היה המנהל ב- 1943. שמרתי על נאמנות לצרכניה ומעולם לא אחרתי לעבודה ולא החסרתי – 36 שנים עד גיל 65 ב- 1980. כשחפשו מנהל לצרכניה אמרה לי בת שוע הררי כי מנהל צריך להיות מי שיודע לדרוך ולהחניף, ולכן איני מתאים.
ב- 1937 נרצחו סטנייצקי ז"ל וטנקוס ז"ל[1], ולאחר יומיים שני ערבים. כל תושבי המושבה התבקשו לצאת לשמירה בלילות, כל אחד כל לילה רביעי מלפנות ערב ועד הבוקר. כשגמרנו את בנית ביתנו אשתי פחדה לגור בו, כי היה בקצה המושבה, והלכנו לישון בבית סמסון שהיה בו מטה הגנת הישוב ומתקן איתות לישובי הסביבה. הכנופיות הערביות שלטו בסביבה וחנו עם אהלים מסביב. הם ירו לתוך בית בפרדס חנה ובתל שלום ו-וינגייט ארגן את הרווקים בכרכור, יצאו מחוץ למושבה, היו חילופי יריות ולמחרת נעלמו האהלים.
גרנו בבתי הסוכנות (בין כרכור לכפר פינס). מקלחות לגברים ונשים ושרותים במבנה מיוחד במשותף, אך את מקלחת הנשים הפכו למטבח משותף והיתה בעיה. היתה גם שביתת פועלים בפרדס של דיוויס ועורך הדין סירב לשלם עבור ימי השביתה, אך דיוויס שילם הכל.
קניתי מגרש, כמו אחרים, מסמסון ב- 1938 ומיד התחלתי בבניה. פרצה המלחמה וסמסון מסר הניהול לקק"ל. רשמנו משכנתא אך בזמן המלחמה לא שלמנו ורק אחריה שלמנו. ב- 1938 נסלל הכביש מתל אביב לחיפה דרך פרדס חנה. מחדרה ומתחנת הרכבת (מזרח) נסענו על-ידי הנהג אריזון. בכרכור היה מורי בנדס בעל ה'אוטובוס'.
חשיבות גדולה בסביבה היתה לכרכור ובאחד במאי עברה תהלוכה, בעיקר של קיבוץ עין שמר, שבאו עם טרקטורים לחגוג במקום.
חברי 'אחוזת לונדון' שהתישבו בכרכור היו כולם צדיקים גמורים. באו מלונדון, ששם היה להם כל טוב, ובאו למדבר. בתחילה לא היה חנוך במקום והם נאלצו לשלוח את ילדיהם לחנוך בקיבוצים השמאליים. גם חנויות לא היו בשנים הראשונות. היו שני אטליזים וגם שתי מכולות: מתזון הוותיק וסלם החדש.
זאב קופל לימד אותי כי בבית הכנסת, כשעולים לתורה, לא אומרים בפניה לאדם 'רב' אלא 'חבר'.
אלי דוד בדש סיפר בבית הכנסת כי השועלים חפרו בקבר בבית הקברות וצריך לקבור בארון, אך ב'חברה קדישא' בראשות מאיר לסט לא הסכימו. דוד הריס, שהיה לימים גם יו"ר הוועד המקומי, היה חזן מאד מוצלח, ואחריו פסח קפלן. היה ריב בין משה פרח לבין הרב זרצקי, למרות ששניהם למדו ביחד בחו"ל בגרודנה, ופרח ספר כי בויכוח בין שניהם התרגז הרב והניף את הגמרא כנגד פרח.
סלם הסכים לקחת משגיח כשרות ומתזון לא הסכים. פרח היה לצד מתזון. הרב צעק על פרח 'שקץ'. הריס התערב לטובת פרח וצעק על הרב 'אתה עוד ילד'. הרב הסביר כי לא צריך להקפיד כל כך, כי הוא היה מומחה גדול לכל עניני הדת והכשרות אך היה מתפרץ כשלא הסכימו איתו.
אני לימדתי והדרכתי נערים לבר מצוה. היתה משפחה בכרכור עם שני בנים שפנתה אלי להדריך את הבן לבר מצוה, אך האמא לא היתה יהודיה. הסברתי לה והסכימה להתגייר, אך נשארו רק 3 חודשים למועד בר המצוה והיינו בלחץ. נגשתי לרב זרצקי והסברתי והוא הפנה את האמא לבנו, הרב חיים זרצקי בחדרה, ותוך 3 חודשים עברה את כל תהליך הגיור וגם בן המצוה היה מוכן בזמן. אך נוצרה בעיה חדשה. בעת העליה לתורה נודע כי הבעל הוא כהן. כידוע, לכהן אסור לשאת גיורת, וגם לבעיה זו נמצא פתרון ובר המצוה נחגגה כהלכתה.
הקפדתי לפקוד את בית הכנסת כל השנים. כשעבדתי בפרדס פקדתי רק בשבתות. גם נוכחתי ב'תקרית' שהיתה בשטח מול הכניסה לבית הכנסת. באחת השבתות, כשחקלאי עזרא שפהרד ז"ל חרש עם סוסו והרב יצא בתוקף נגדו ושפהרד לבסוף ויתר.

ראיין: יורם שתיל, 17/10/2004 (חיים דרטלר בן 90 אז)

[1] דניאל סטניצקי ואיסר טנקוס ז"ל. האירוע נודע כ"רצח השניים" ועל שמו רחוב השניים בכרכור.