חדשות אחרונות

זכרונות ולטר גולדוויין

[1]בשנים 1937-8 נבנו בתל שלום 20 הבתים הראשונים. אלה היו בתים סטנדרטים, כולם באותו סגנון: שני חדרים קטנים, מטבח, שירותים ומרפסת. כל הבית כ- 49 מטר מרובע. חלקת האדמה השייכת לבית – 1.75 דונם, וכל הפרוייקט עם גידור ואינסטלציה עלה 285 לירות שטרלינג. אלה היו הבתים של משפחות צעירות, שהתפרנסו מעבודת חוץ בפרדסים, בסלילת כבישים, בבנין וכו'. אבל גם העבודות הללו לא היו תמיד בהישג ידם של הפועלים. המגרש על יד הבית שמש כמשק עזר. שם גידלו עצי פרי וירקות, וכל אחד החזיק גם לול עם כמה עשרות תרנגולות וגם בעלי חיים אחרים. למשל חמור היה אמצעי מועיל מאד לתחבורה, כי רק כביש אחד היה קיים בפרדס חנה, הכביש תל-אביב-חיפה שעבר את המושבה לכל אורכה.[2]
השלב השני של תל שלום התחיל ב- 1939. האחים מָאיֶר, מייסדי תל שלום, עשו מאמצים גדולים להביא מספר "ייקים" עולים חדשים לתל שלום. עולים אלה מגרמניה הגיעו רק זמן קצר קודם לכן ארצה עם 1,000 לירות שטרלינג וגרו בתל אביב, אבל שם לא היה להם שום סיכוי לפרנסה באותו זמן, ובמקום לחסל בעיר הגדולה ויקרה את ההון שלהם, השתכנעו כעשרים משפחות לגור בכפר בתנאים קצת חלוציים, אבל גם יותר זולים. ככה באו הקפיטלסטים לתל שלום. הם קיבלו אותו גודל של מגרש, חוץ משלש משפחות שהיה להן שטח כפול, אבל הבתים נבנו לפי גודל ותכנית שכל אחד בחר לעצמו בהתאם לאמצעים שעמדו לרשותו. חלקם של המתישבים החדשים היו רופאים, עורכי דין וכו' שהסתגלו מהר מאד לעיסוקים אחרים וגם לעבודת אדמה.
הורי ואני גרנו אז בפרדס חנה בשכירות. אני עבדתי כפועל יומי בפרדס, וגם אבי השתתף בחורף בקטיף פרי הדר. פיק"א, חברה להתישבות, שמכרה את אדמות פרדס חנה, סירבה למכור לנו מגרש. לפי דעתי מסיבות ספקולטיביות, כי היינו אז זמן קצר לפני מלחמת העולם השניה. ככה התישבנו בתל שלום.
רצוננו היה להתעסק בחקלאות, ולכן קנינו שתי חלקות בתל שלום: 3.5 דונם. מחיר של דונם אדמה היה אז 25 לירות. ביתנו הושלם בדצמבר 1939, כבר אחרי פרוץ מלחמת העולם, ובחורף עברנו לגור בו. הקמנו משק קטן שכלל בעיקר 3-4 פרות חולבות ולול קטן. היינו הספקים הבלעדיים של חלב בתל שלום, וכל בוקר עברנו בשכונה מבית לבית למכור את החלב. אמי הכינה בבית גם גבינות שונות ולבן, והאנשים באו אלינו לקנות תוצרת חלב. המגרש ליד הבית לא הספיק לגידול המספוא לרפת, ושכרנו כל מיני מגרשים לגידול ירק לרפת.
השנים הראשונות בתל שלום בתקופת מלחמת העולם היו כמובן קשות, אבל כידוע כמה שהמצב לציבור מכל הבחינות יותר קשה – החיים החברתיים יותר הדוקים. בראש ובראשונה היו כמובן הדאגות לבטחון. היו שני סליקים בשכונה: במגרשים של נחמן בלום ומרדכי פריזל. אלה היו האחראים לבטחון, וכל אחד מתושבי השכונה היה שומר בלילות לפי הצורך ובתור. הפחד הגדול באוכלוסיה היהודית בארץ היה כמובן כשרומל והצבא הגרמני הגיעו עד אל-עלמין במצרים. … [אירוע אחר שאני זוכר הוא ש]הבריטים ממחנה שמונים ירו לכיוון שלנו לתוך הבתים.[3]
חוץ מבטחון היו בתל שלום כל מיני ועדות אחרות, למשל ועדה חקלאית, שעברה במועדים מסוימים מבית לבית כדי לתת הוראות ועצות למתישבים החדשים בגידול ירקות ועצי פרי, וגם לגידול תרנגולות.
בשנים הראשונות בתל שלום היתה השפה המדוברת גרמנית, והורינו גם לא התאמצו ללמוד עברית. אירועים תרבותיים כמעט שלא היו. פעם, אני זוכר, באה פנינה זלצמן לנגינת פסנתר אצל דר' ביהם, אבל להצגות תיאטרון וקולנוע הלכו לפרדס חנה או לכרכור.
הראיון נערך בפברואר 1989.

[1] תיק 394 ב'
[2] הכוונה לדרך הנדיב, כביש 652 – ב"ר
[3] לא ברור מתוך הראיון בתגובה למה. הוא אומר: "וכשרצו אז לפוצץ את המגדל". לא ברור על איזו שנה מדובר. ב"ר