חדשות אחרונות

  • ספורט. תערוכה על הספורט במושבה.
  • דף חדש: אברי הברון (היילברון) – זכרונות

אריה ארמון – זכרונות

לפרדס-חנה הגעתי בשנת 1930. כעבור מס' חודשים אמר לי בן ציון איתין: 'אתה הלא חבר בהגנה, בוא ונראה מה העניינים'. הוא הזמין אותי לרפת וכך התחלתי לפעול. בישיבה ישבו: בן ציון איתין, זאב בייליס ועוד אדם. שם הוחלט לגייס חברים חדשים. כשלמדתי במקוה ישראל הצטרפתי כחבר ל"הגנה" לא באופן פורמלי אבל זה היה מובן מאליו שכולם חברים ב"הגנה" ומשם הכשרתי הביטחונית. וכך קיבלנו במושבה חברים חדשים להגנה. המפקדה היתה של כל המושבה. הפרוצדורה להצטרפות להגנה היתה: היו מכניסים את החבר ועורכים טקס השבעה עם אקדח ואור מול הפנים. זה קויים עפ"י הוראות מסיימות. היתה קבוצה שהיו מדריכים אותה מידי שבוע בתרגילי שדה בשבתות: שימוש ברובה, פירוק ,הרכבה וטעינה של הרובה וגם קצת תרגילים. מדי פעם יצאנו לשדה כדי להתאמן עפ"י תכנית מסוימת כיצד לפעול כיצד להתגונן.
מיד כשבאתי למושבה מוניתי כמוכתר המושבה. עבודתי כמוכתר היתה לא משמעותית באופן מיוחד. המגמה היתה קשר עם המשטרה המקומית ועם הממונה על המחוז, שהיה בא מדי פעם וחותם בפנקס שהיה במושבה, וגם הרישום היה בידי: רישום של לידות ומות. בתקופות מסוימות, ובעיקר בתקופה שהיו בעיות לא נעימות בינינו לבין האצ"ל, האנשים שנטו לאצ"ל לא הביטו בעין יפה על המוכתר, הם ראו אותו כלא כל כך נאמן וזה יצר קשיים. מדי פעם באיזה חג היו מזמינים את כל המוכתרים לארוחת ערב יפה בקמפים הצבאיים. נכון שהיתה לי סמכות מסוימת ויכולתי לפעול בה למשל: כשבאו למושבה התימנים וקבלו את הבתים בשכונה שלהם .בשבתות התימנים היו משתכרים והיו התפרעויות במקום, אז היו מזעיקים אותי. היתה לי אז סוסה ,לבשתי תלבושת מיוחדת ,חגרתי אקדח והייתי עולה עם הסוסה לשכונה צועק "עוצר" וכולם היו נכנסים לבתים מתוך פחד. ראו סמכות כזאת. זה היה מדי שבת עד שבסופו של דבר נשתתק. הבעיה הרצינית עם האצ"ל היתה כאשר פוצצו את הרכבת הרבה יותר מאוחר. עד כמה שידוע לנו היו במושבה שני אנשים שהיו חברים באצ"ל – מיקי ברזילי וישראל הדני, אוהד האצ"ל היה חיים גינצבורג למרות שהיה חבר "הגנה". הבן של דרורי, אמיר, היה תולה הכרזות של האצ"ל.
הקשרים עם הערבים – אחד הפרקים החשובים שלי כמוכתר. כידוע, הבדואים ישבו בפרדס חנה, ממש ליד הבתים. הם היו תורכמנים, שבט ידוע שבא בזמן מסוים לארץ. החיים שלהם היו מחולקים בצורה מאוד מעניינת: באביב הם היו עוברים לשטחים החוליים לאיזור שפת הים. שטחים אלו היו מכוסים בעשב הנקרא חילפה (חילף החולות) באביב עשב זה רך מאוד וזוהי גם תקופת ההמלטה של הפרות ויש עגלים וכך הם מצאו שטחי מרעה. באופן שטתי הם עברו משטח לשטח עד הגיעם לשפת הים בתחילת החורף. בחורף היו עוזבים את השטח החולי ועוברים למקום שנקרא "רוישושה" זה בסביבות מגידו .שם היו לפי טענתם אדמותיהם. היתה עוד משפחה מסוימת שקראו לה זוונדי. הם היו כושים סודנים. הם הובאו לארץ בשביל לייבש את ביצות כברה ע"י הבק היוגוסלבי – בוסניקא. הבק הזה קבל שטח אדמה עצום ,מזכרון-יעקב עד חדרה, כמתנה מהשולטן. את השטח הזה הוא חילק לחמשת בניו, כל אחד שטח. הבנים החלו למכור את השטחים ליהודים. אחד מהם קיבל את כברה, רצה לייבש את הביצה ולזרוע בשטח אורז. היו ג'מוסים והוא הביא את המשפחה הזאת כזוג. במשך הזמן הם התרבו הם היו גבוהים וחזקים. השוטר הראשון בפרדס-חנה היה דמזאי, כושי שחור, גבוה. עם משפחה זו היו יחסים די טובים. אבל היו לעתים בעיות רעייה גם ביניהם, וכשהיו בעיות היו מזמינים את המוכתר שיפתור אותן. זה ספור די מעניין כיצד פותרים בעיות אצל הערבים.
התורקמנים היו נוהגים בשיטה מתוחכמת: הם נכנסו לשדות שזרענו לרעות קצת. כשאתה ניגש לאוהל אין גברים ויש רק נשים וילדים ואז אי אפשר לעשות שום דבר והם ידעו זאת. הרועים היו ילדים או בחורות צעירות והיו לנו לכן איתם בעיות בקשר לרעיה הפראית, פרט למקרה אחד שנטעו את החורשה שליד האמפתיאטרון. לחורשה קראו חורשת פלבקי כי הוא הגה את רעיון נטיעת חורשה זו. הערבים טענו שאדמה זו שייכת להם והיה סכסוך, את החורשה נטעו בלילה עם הרבה אנשים. הערבים קראו לי הייתי צריך לשבת שם יום שלם באוהל מיוחד. זה היה אוהל מיוחד שכאשר היו סכסוכים היו מתאספים בו כל הנכבדים הזקנים והמשפחות המעורבות בסכסוך. מרבית הסכסוכים היו בדרך כלל בענייני כסף ונשים. שם ישבו כמה שעות שותים קפה עד שהיו מגיעים לגופו של העניין. למעשה הם פתרו את הבעיות שלהם בעצמם אבל נהגו להביא מישהו מבחוץ שיתן את הגושפנקא הרשמית. אני הייתי המוכתר של האיזור וזה כלל גם את הערבים. עלי בק, מהבנים שקבלו שטח אדמה מאביהם, לי היו קשרים טובים מאד איתו. הוא היה למעשה בין הפטיש לסדן: מצד אחד הוא לא היה ערבי, ומצד שני הוא עבד עם ערבים והיה לו קשר עם ערבים. הערבים לא אהבו אותו ועשו לו די הרבה בעיות. הוא היה מעוניין בידידות עם היהודים והיינו לכן ביחסים טובים מאוד. עזרתי לו הרבה בזמן מלחמת השחרור, הבטחתי לו הגנה והזמנתי אלי הביתה. הוא עזב ובצדק כי הערבים עשו לו די הרבה צרות .הוא מת עני מרוד בטול-כרם. אחד מבני המשפחה חי בחדרה הוא נשוי עם מצריה, ואחד היה אגרונום ועבד אצלנו בממשלה. את העניינים פה במושבה ניהלה חברת פיק"א והממונה מטעם פיק"א ,יעקב הופמן ,שלט במקום. האדמות במקום היו של פיק"א. יעקב הופמן רכב על סוסה. הוא העסיק את השומרים במקום שהיו ערבים ויהודים כמו עבדאללה זייד. את שכר השומרים שילמה פיק"א. את שכרי , כ 2-3 לירות שטרלינג שקיבלתי מפיק"א נתתי למועצה כי אני מוניתי ע"י המועצה.
מקרה בדרק– ארע בשטח שבו בית המלאכה של ברוך שכטר שם היתה באר לפני כן. עבדתי בבית הספר חקלאי .לפנות ערב נסעתי עם עגלה וסוסה הביתה, דרך שדה, עדר הלך על השטח הזרוע .זה היה חורף, בחודש ינואר. כמו שספרתי, במאהל הבדווי לא היו גברים. התחלתי לדבר והערבים התחילו כרגיל להתנצל. בדרק ישב על הגבעה איפה שהוא גר בשכונות הפועלים והוא ראה התקהלות אז הוא ירד עם הסוסה מהר למטה ואז כשהוא בא ,התאספו כמה זקנים , כ -10 איש והתחילה מהומה מסביב,. בדרק רצה לטעון את הרובה ג'יפט, רובה בעל שני קנים שהיה ידוע משנים כמקולקל. כשהוא טען וסגר את הרובה נפלט כדור .למזלו הרע מול הרובה עמד זקן והוא מת במקום, ואז התחילו מכות. הערבים התחילו להרביץ. בדרק נבהל, מסר את הרובה וברח, וגם אני ברחתי ואז הערבים עלו על המושבה. הראשון שיצא נגדם היה בייליס. הוא לקח את הרובה. אני שכבתי פצוע בבית ממכת נבוט על הראש. באו שוטרים ועצרו אותי. בייליס עם עוד אנשים, וגרינוולד ביניהם, יצא עם אקדח וירה ועמדו בעמדה בבית המוטור של הבאר והניסו את הערבים, בדרק נאסר ואני שכבתי תחת משמר בבית-חולים במשך זמן רב. הייתי בין הנאשמים כשותף לרצח, והועמדתי למשפט. המשפט היה מענין – העדים הראשיים של הערבים היו ילד ורופא. הרופא טען שהכדור נורה ממרחק ואנחנו טענו באמצעות עורך הדין שלנו קייזרמן, שהיריה היתה קרובה, אם היריה קרובה הפצע צריך להיות שרוף ופה היה הויכוח עם הרופא, שהיה ערבי מטול כרם. קייזרמן הוכיח שהילד משקר: הוא בלבל אותו והשופט קבע שהילד משקר ושעדות הרופא אינה מספקת, וכך יצאתי זכאי .השופט קרא לי ואמר: 'אתה נאשמת חינם ואתה צריך לעבור לפני כל הקהל שכולם יראו'. זה הנוהג הבריטי.
היתה גם סולחה כמובן. הנוהל בסולחה, שנערכה ליד מחנה 80, היה קבוע מראש. העניין הכספי סודר מראש: משלמים כסף, אבל הנאשם וחבורתו באים אל המאהל והערבים יוצאים כאילו להילחם בהם, הולכים עם הדגל הלבן לאט לאט, כל פרדס חנה התאספה לראות את טקס הסולחה. הערבים קבלו את העניין ברצינות והכניסו מכות רציניות עם נבוטים. כמובן שהיהודים ברחו ובצדק. בסופו של דבר העניין השתתק. המכות פסקו ואנחנו נכנסנו לאוהל והטקס נערך במלואו עם הנשיקות וכל הגינונים. המעניין שהערבים לא עמדו בנוהל שלהם – כשאתה יושב באוהל של ערבים הם מוזגים קפה לספל אחד כל אחד לוגם שתי לגימות והמגיש עובר הלאה. באוהל שאני ישבתי היה אדם זקן מאוד, הוא ישב בפינה ולא התערב .את הקפה הגישו לפני לערבי מבוגר ממני ואז אותו זקן לקח בשקט את הפינגן אבל לקח גם נבוט ואמר: "בשם אלוקים רחום וחנון" ונפץ את הכלי, לא הבנתי מה קרה, הערבים קמו אחד אחד ויצאו מהאוהל ואני נשארתי, אח"כ הסבירו לי שהיתה שגיאה של בעל הבית, הוא היה צריך לתת את הספל לאורח הראשון למרות שהוא צעיר."

מתוך: קלסר 397